אזור הדמדומים

Beck – "Morning Phase"

אז מה משותף ל"Catch a Fire" של בוב מארלי והוויילרז, "Graceland" של פול סיימון ו"Morning Phase" החדש של בק? כולם אלבומים שהוקלטו ברחם מוזיקלי טבעי לסגנון שלהם – ג'מייקה, דרום אפריקה ונאשוויל – אבל הפכו לאלבומים של ממש רק אחר כך, בסשנים שעיבו את ההקלטות רחוק מהמקום שבו נולדו. לונדון במקרה של מארלי, שם חבורה של נגני אולפן שכירים גויסו כדי "למערב" את הצליל של הוויילרז ולהתאים אותו לסטנדרט הפופ האירופי. ניו יורק אצל פול סיימון, באלבום שארז את המוזיקה הדרום אפריקאית למיליוני מעריצים חדשים. ולוס אנג'לס אצל בק, באלבום שנולד אמנם בבירת הקאנטרי האמריקאית, ספג את פעימות הלב שלה ואת האווירה הדרומית, אבל הפך לנסיך רק בחוף המערבי.

בין נאשוויל ולוס אנג'לס אמנם לא מפריד אוקיינוס ואפילו לא הים התיכון, אבל בכל זאת אפשר להצביע על איכות משותפת ש"Morning Phase" חולק עם אלבומים מהסוג הנודד שלו. מין תודעה מאוחרת שלא מתייחסת לשירים כפשוטם, אלא כאל זיכרון של שירים. תחשבו על "Out of Time" – אותה בלדה מופלאה של בלר שהניחה תזמורת מרוקאית במסגרת של פולק אנגלי כמו תמונת פולרויד דהויה.

"Morning Phase" הוא אלבום שמתנהל בריחוק מהורהר כמו השעה שהוא מצייר בכותרת שלו, כשהערפל עוד לא התפזר מעל הכבישים ומעל החלומות והכל זז בהילוך אטי. הבנג'ו שמתגנב אל "Say Goodbye" עטוף בצמר גפן של הד ארוך, הוא יותר גלויה של קאנטרי מהדבר עצמו. כמוהו גם הכינורות באדיבות אבא דיוויד קמפבל, שמחליקים בין השירים כמו מתוך הזיה רחוקה. אחד היפים שבהם, "Wave", שולח את האוזן ישר ל"Pyramid Song" של רדיוהד, וזה לגמרי לא מקרי. למרות היעדרותו של נייג'ל גודריץ', יד ימינם של רדיוהד, הרוח והצליל המוכרים של "Morning Phase" הופכים את האלבום לאח תאום של "Sea Change", שגודריץ' הפיק לבק לפני עשור וקצת – עד שאותו אקורד פתיחה ועיבוד זהה שולחים אותך לבדוק אם "Morning" הוא לא בעצם "The Golden Age", שיר הפתיחה של אותו אלבום אהוב.

"?Can we start it all over again", שר כאן בק, ונראה שהתשובה לשאלה תלויה באיזה סוג של חובב בק אתה: זה שגילה אותו עם "Sea Change" ורוצה עוד מאותו הדבר, או זה שעדיין נאמן למהות המשתנה של בק נוסח "Odelay" ו"Guero" ומרגיש שבאלבומים כאלה הוא קצת דורך במקום. ולא בסתם מקום, אלא בכזה שהלכו בו רבים לפניו, לרוב במגפיים וחולצת פלנל.

זו אולי הסיבה שלמרות העושר והנועם והעובדה שכל אמן אחר היה מוכר כליה בשביל אלבום יפה כזה, "Morning Phase" מתקשה לגעת באמת, דרך האוזניים שלי לפחות. הנטייה הקבועה היא לחלק את היצירה של בק לשני צדדים: אלבומי האמריקנה הפשוטים ואלבומי הקרחנה הקרוס־ז'אנריים. אבל המהות הזיקיתית של בק נשארת אותה מהות. פעם אלה פרינס או הביסטי בויז שהוא מקים לחיים, ופעם קאנטרי־רוק צלול שבק שר ומנגן מתוך ריחוק דומה, גם אם מלא אהבה למוריו הרוחניים. זה יפה ונעים, כתוב במיומנות ומופק בצליל חם שמחבק אותך כמו שמיכת צמר עבה בבקרים עייפים, אבל באופן דומה זה גם קצת, רק קצת, מנומנם.

השורה התחתונה: הים הוא אותו ים והשירים אותם שירים, אבל בק עוד לא עשה אלבום שלא שווה להאזין לו