אידיוטים בחו"ל: החדש של קולדפליי לא מעורר כל רגש
האלבום השביעי של קולדפליי מוצא אותם מתחזים ללהקת פופ עכשווית עם זיקה למוזיקה ממחוזות לא מוכרים - דיסקו, אר אנ' בי ומוזיקת עולם. כבר היה עדיף שיישארו עם הפסנתר החיוור
הבס הריתמי, הכמעט דיסקואי, שפותח את "A Head Full of Dreams" – האלבום החדש של קולדפליי – מטעה את המאזין לרגע. בהתחלה נשמע שאולי יהיה פה כיף, אבל תוך חמש שניות נכנסים, כמו במסיבת הפתעה מהסיוטים, שלל אורחים לא רצויים: חליל צד, איזה סינתיסייזר מבולבל וכריס מרטין, שכמה דקות לאחר מכן כבר יוביל מקהלה "שבטית", ואז יש פסנתר מרגש. כל כך הרבה רעיונות נדחסים לשיר הזה, שקולדפליי נדמים כמארח נמרץ במסיבת הפתעה, שמתרוצץ בין אורח לאורח, מנסה לספק את כולם וכצפוי לא באמת מצליח להתמקד באף אחד מהם. וזה מוזר. אפשר להגיד על קולדפליי הרבה דברים רעים, כמעט כולם יהיו מוצדקים, אבל לכל הפחות הם אמורים לדעת לכתוב שיר פופ הגיוני. אבל השיר הפותח את "A Head Full of Dreams" (שהוא גם שיר הנושא של האלבום) הוא בלגן אחד גדול.
זה מוזר, ומוזר עוד יותר לגלות שזה לא שהאלבום מחליף סגנונות בקצב מסחרר, אלא שהסאונד שמוצג לנו בשיר הפתיחה הוא פחות או יותר הסאונד של האלבום: ניסיון מתמשך ומגושם להישמע קוסמופוליטיים, פתוחים למוזיקת עולם, פתוחים למוזיקה אלקטרונית; אבל בפועל יש משהו מאוד מתנשא וחסר רגישות באופן שבו הם משתמשים ביסודות האלו בשירים שלהם. פעם אחר פעם קולדפליי נראים כמו תיירים בריטים לבנבנים, אדומי לחיים, שמצטלמים בספארי עם "המקומיים".
יש משהו עצוב בקולדפליי: להקת רוק מינורית שצמחה באנגליה בשנים שאחרי הבריטפופ ושנטיית הלב שלה תמיד הייתה לבלדות שמאלציות, מצאה את עצמה תופחת באופן בלתי טבעי למעמד של אחת מלהקות הרוק גדולות בעולם.
אמנם "Everglow", הקטע החמישי כאן, הוא בלדת פסנתר זניחה לחלוטין, אבל הוא ראוי לכמה מילים טובות: לפחות הוא נשמע כמו קולדפליי. בעצם זה לא נכון – קולדפליי יהיו מה שקולדפליי יחליטו להיות, בעוד המעלה (היחידה) של השיר הזה היא שהוא נשמע כמו שיר מסוים של להקה מסוימת, לא כמו קולאז' חסר היגיון שנעשה אך ורק מתוך דחף נואש לרצות. כשקולדפליי עושים את מה שהם יודעים לעשות – רוק קליל ומשעמם – זה עדיין לא נשמע טוב, אבל לפחות הם לא נשמעים כאילו הם מנסים לזייף משהו. אבל כשהם הולכים למחוזות של פסאודו דיסקו/אר אנ' בי, אפשר ממש לראות את אגלי הזיעה שלהם בסטודיו כשהם מנסים להבין איך בדיוק בונים שיר של ביונסה.
עם זאת, אפילו אין פה משהו שאפשר באמת לשנוא כמו שצריך. קולדפליי היא להקה שלצד ההצלחה הענקית שלה גם מעוררת אנטגוניזם, אבל אי אפשר לכתוב עליהם משפט בומבסטי באמת. אי אפשר להגיד עליהם, למשל, "קולדפליי הם למוזיקה מה שדאע"ש הם לאסלאם". הם הרבה פחות מזה. הם לכל היותר המקבילה המוזיקלית להרצאת TED.
השורה התחתונה: סערה מושלמת של שטחיות וחשיבות עצמית
Coldplay A Head Full of Dreams
