פנסיה מוקדמת: האלבום החדש של אדל זקן מדי

המעלות של "25", האלבום השלישי של אדל, מפוזרות בקלות על פני השטח. אדל של 2015 עדיין קוראת לאלבומים שלה על שם מניין שנותיה. במקרה של האלבום הזה מדובר בגיל שבו הייתה כשכתבה את השירים (כיום היא כבר בת 27). זה מהלך קצת משונה, אבל נניח לזה.

חוץ מזה היא מצטלמת בתקריבים רומנטיים על העטיפות ושרה בקול גדול (באמת גדול) על רגשות התלויים בבירור על השרוול שלה. זה בסדר גמור לעשות את זה פעם־פעמיים, אבל בפעם השלישית, כשאדל היא כבר תעשיית ענק, קשה שלא לחשוד בכך שהיא ניגשת לחשוף את עצמה מול העולם באיזו אוטומטיות, בלי באמת לקחת סיכון. עוד בלדת פסנתר ועוד בלדת פסנתר ועוד בלדת פסנתר. אין דרך אמפירית להבדיל בין אמן שעושה את מה שהוא יודע לעשות, ובין אמן שמפחד לקחת סיכונים. צריך להסתמך על האינטואיציה. במקרה הזה מחוג האינטואיציה מורה באופן חד משמעי על האפשרות השנייה.

האוטומטיות הזאת של אדל ניכרת בכל תו ותו של "25". סוללת המפיקים של אדל יודעת כבר בדיוק איזה סוג של מחמאות אדל אמורה לקטוף עם צאתו, והכל כאן מתוזמן לרווח מקסימלי – עד לרמת הפילוח הדמוגרפי של הקהל שלה, כאשר בשיר "When We were Young" היא עוטה דמות של אישה מבוגרת הנזכרת באהבת עבר. אבל היא לא רנדי ניומן, הדמויות שלה לא מספיק חדות ומובחנות ממנה עצמה בשביל לעניין, כך שהתוצאה רחוקה מלהיות דמות ונשמעת יותר כמו ניסיון להיות אחת מדיוות העבר שהיא מעריצה – טריק שבפעם הקודמת הצליח כשזכתה לשיר את השיר הפתיחה של "סקייפול", הסרט הקודם בסדרת ג'יימס בונד. התוצאה היא שמישהי בת 25 כתבה שיר שמיועד למצוא את עצמו בקריוקי לבנות ה־50.

כל העסק הזה קצת מבלבל. בעוד נשים בנות גילה בנו ממש לאחרונה שיח תרבותי שלם סביב "משבר גיל 25" – נעורים ארוכים מדי ובגרות שממאנת לבוא – לא ברור מה דחוף לה לשיר על כך שהיא מזדקנת. האם באמת אין לה משהו מעניין יותר לומר על החיים שלה ועל העולם סביבה? דווקא עם מנגנון שלם שמנסה להפוך אותה לקלאסיקה חיה, אדל נשמעת – לא מבחינת השירה שלה, כמובן – כמו ילדה שמטפסת על הכיסא במטבח ושרה שיר לחברות של אימא שלה.

השורה התחתונה: הטריק הזה יכול לעבוד גג פעמיים