האלבום החדש של פליינג לוטוס מחזיר את הבאזז לג'אז

לאורך העשורים האחרונים, הפך ג'אז באטיות ובשקט למילה נרדפת לשיעמום. מה שהחל כסגנון מוזיקלי פרוע, מהפכני וצעיר, הפך ברבות השנים לז'אנר המצוי בעיקר בפסטיבלים בים האדום ולמשהו שסטודנטים למוזיקולוגיה אוהבים לומר שהם אוהבים. בקיצור – למוזיקה של לבנים.
תהליך ניקוי הקוליות שעבר הז'אנר מזכיר יותר מהכל טיהור אתני, ששאב את הקסם השחור והמסתורי מהג'אז והשאיר את המאזין עם קאברים נטולי גרוב ל"Take Five", שמתאימים יותר כשטיח לשדרן של רשת ג' בשעת צהריים מאשר למועדונים אפופי העשן שבהם נולד הסגנון.

אך בדומה למזרחים החדשים אצלנו, גם האפרו־אמריקאים החדשים מחפשים את שורשיהם. פליינג לוטוס (סטיבן אליסון) הוא חלק מתנועה רחבה של מוזיקאים שדורשים את המורשת שלהם מחדש, במטרה להפוך אותה לעדכנית ולמעניינת. לצד חבריו לסצנת הביטים העוצמתית של לוס אנג'לס, לוטוס משתמש בנציגת התרבות השחורה של היום, ההיפ הופ, כבסיס בלבד המאפשר לו לזרוק מהחלון את כל מה שהוא יודע ולהתחיל לבנות מחדש את מה שידוע כביט. אותן הפרדיגמות אבל עם תוכן וסאונד שונים לחלוטין.

באלבומו החדש של לוטוס, "You're Dead!", אפשר למצוא מערבולת צבעונית של ז'אנרים המזגזגת בין אלקטרוניקה עדינה, סול היסטרי, בלוז אינסטרומנטלי ופסיכדליה על שלל גווניה, אך המבנה הוא מקצבי היפ הופ והכלים הם כלי ג'אז. זה כבר מעבר לפיוז'ן, זאת אולטרה־הלחמה שלא נשמעת מאולצת לרגע. אף על פי שהאלבום מחולק ל־19 קטעים, מדובר ב־38 דקות שהמאזין אמור לחוות כמסע רציף – למרות שאנחנו חיים בעידן הסינגלים ואולי דווקא בגלל זה. רוב הקטעים נטולי טקסט, ובמהלכם לוטוס לא נח לרגע, מחפש את נקודת השיא של כל קטע, את הברייק הנכסף, רק כדי לנטוש אותו באותה המהירות לברייק הבא, השווה לו, אם לא גדול ממנו בעוצמתו.

על אף הגיבוש הכמעט מוחשי שלו, לוטוס כן הצליח להנפיק סינגל נפלא מהאלבום, "Never Catch Me", בעזרתו של קנדריק למאר, שגם שנתיים אחרי אלבום הפריצה שלו לא מפסיק להוכיח שכל מחמאה שזכה לה הייתה אנדרסטייטמנט. בהתאם למסורת בהיפ הופ, לאמאר הוא לא האורח היחיד באלבום. לוטוס גייס לשורותיו את ת'נדרקאט וניקי רנדה, את אנג'ל דרדוריאן מהדירטי פרוג'קטורס, את סנופ דוג האגדי ואף את עצמו (תחת האלטר אגו שלו קפטן מרפי), אך ההבלחות הווקאליות משתלבות באופן חלק במרקם הסאונד הייחודי של היצירה.

כשחמישה אלבומים מאחוריו, כבר אפשר להגיד שלוטוס מיצב את עצמו כמוזיקאי מגובש ביותר, אך גם הרפתקני מאוד. הוא אמנם סומן ככזה עוד באלבומו השני, אבל הדרך היציבה והאמיצה שלקח מעלה בכל פעם מחדש חיוך על פני חובבי ג'אז, ביטים ואינדי כאחד. ברגעים שבו בלגן הכלים הנפלא שלו מתאסף לכדי ביט מזוקק ומבריק, אפשר כמעט לראות את המורשת המוזיקלית שלו מרחפת באוויר, כקרוב משפחה רחוק של אליס וג'ון קולטריין, ולחזות בחוט המקשר שנותק מסתעף מחדש ופונה לכיוונים מרתקים.

השורה התחתונה: מחזיר את הבאזז לג'אז