בול פגיעה: פרינס סוף סוף עושה פרינס במקום לבזבז את הזמן שלנו

פעם אחר פעם נפל פרינס קורבן לאישיות הכאוטית שלו. האיש שהוא אחד מהנכסים גדולים ביותר של מוזיקת הפופ ב־40 השנים האחרונות סבל תמיד מנטייה למהלכים מוגזמים, קונספטואליים, נסחף אחריהם והתרחק ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב: Fאנק בומבסטי אך צנום, אפקטיבי, על הציר בין סקסי למטונף.

במיטב האלבומים של פרינס, לכל מכה על הסנייר יש משמעות, כל יללה מתפתלת עוברת בדיוק על התווים הנכונים. פרינס הוא מוזיקאי ענקי, שבעוכריו תמיד הדחף המוגזם לקחת את המאזינים שלו למסע לחלל, גם אם הם בסך הכל רצו להישאר על הרחבה. האלבום הקודם של פרינס, "HITNRUN Phase One", היה נקודת שפל מבחינה זו. הוא ניסה לעדכן את הסאונד שלו עם סאונד אר אנ' בי מודרני ועם הבלחות של מוזיקה אלקטרונית וולגרית. פרינס שגה בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נראה כמעט פתטי.

כל האמור לעיל בא להדגיש את גודל ההפתעה שהיא באלבום הטרי ביותר שלו, "HITNRUN Phase Two". לא רק שאין בו זכר לשטיקים הזולים של החלק הראשון והכושל (השניים אמורים להיות יחד מעין אלבום כפול), אלא שמדובר באלבום הטוב ביותר שהוציא האיש זה שנים. סוף סוף פרינס עושה פרינס, אבל חשוב מכך – סוף סוף פרינס לא מבזבז את הזמן שלו (ושל המאזין). שיר אחר שיר מתגברת התחושה שפרינס בא לעבוד. העיבודים עשירים (אקורדיון מפתיע ב"When She Comes"; חליל צד ב"2 Y. 2 D." שמזכיר את קלאסיקת הסליז שלו מ־1988 – "Scarlet Pussy"; תחושת הדחיפות ב"Screwdriver" שנשמע, באופן משונה, כמעט בריטפופי), ויש איזון מושלם בין השירים הקצביים לבלדות.

עטיפת חלק 2 של האלבום "HITNRUN" של פרינס

השירים האפיים יותר: "Groovy Potential", "Black Muse" ו"Big City" הענקי, שסוגר את האלבום, חוצים את רף שש הדקות אך מצליחים לא להתפזר ולהישאר מפוקסים על הסאונד הקלאסי הזה. אפילו ברגעים שנדמים לרגע קצת חלולים, הוא מצליח לסגור את הקצוות בזכות הכריזמה האינסופית שלו ובזכות העובדה שכשפרינס עושה פרינס – הכל הופך מיד בסדר גמור. כשהוא נאמן לעצמו, הוא בלתי מנוצח.

נקודת העיוורון הקבועה של פרינס – הטון הנאיבי שלו – צורמת במיוחד בשיר הפתיחה, "Baltimore", שמנסה להיות המנון פוליטי מעודכן. אף שמבחינה מוזיקלית מדובר בשיר מצוין, מבחינת טקסט ויחס תכנים־אווירה, התוצאה מביכה: הטון האופטימי־פומפוזי מעורר אסוציאציות של פרסומת לפפסי או קונצרט התרמה, ולא משנה כמה פעמים הוא יזכיר את שמו של פרדי גריי (צעיר שחור אמריקאי שמותו באפריל האחרון בעת מעצר הצית גל של מחאות בארצות הברית). אין לפרינס כל כך מה להגיד על 2015. 2015 היא לא השנה של פרינס. 2015 הייתה השנה של קנדריק לאמאר. אבל זה לא משנה, כי כשפרינס רוצה שהשנה תהיה 1979, היא תמיד תהיה 1979.

השורה התחתונה: זיקוק טהור של הסאונד שהפך את פרינס לכוכב