ביקורת מוזיקה: תום יורק מאכזב, אפקס טווין מפתיע לטובה
אלבום הסולו הפתאומי של תום יורק מתברר כאכזבה מהדהדת, ואילו החדש של אפקס טווין דווקא מפתיע לטובה
נכון לרגע זה, לא קל להבין מי הוא בדיוק תום יורק. האם הוא המוזיקאי הצנוע ביותר בעולם, כוכב שלמרות מעמדו לא מתבייש לחלוק עם העולם ניסויים מוזיקליים אינטימיים ולא משויפים מתחתית המגירה; או שמא ההפך הגמור – מגלומן שהשתכנע במגע הזהב שלו ולכן בלי לחשוב פעמיים, מוציא קטעים שאמנים אחרים היו תוחבים לספריית "סקיצות: לשמור לבי־סיידים ולאלבומי צדקה". נכון, השיפוט הזה הוא מעט קנטרני. אלבומו החדש של יורק, "Tomorrow's Modern Boxes" (שיצא להורדה בלעדית דרך ביטורנט בעלות של שישה דולר, וכבר זכה ליותר מ-250,000 הורדות), בכל זאת כולל רגעים יפים, בעיקר בחציו הראשון, אם אפשר להעביר סכין באמצע יצירה נוזלית שכזו. אבל התחושה המצערת היא, שבניגוד לרף הגבוה שיורק מקפיד לעמוד בו ככותב שירים מסורתי, כשהגיטרה או הפסנתר מתחלפים בלפטופ, גם רף האיכות יורד פלאים. לאלקטרוניקה יש סיבה טובה להיעלב.
הצרה היא שקשה לבקר את הרפתקאות תום יורק בעולם הטכנו מבלי להיחשד בהיותך פוריטן גיטרות זקן ושמרן. אך מה שמכשיל את האלבום הוא ממש לא אמצעי ההבעה. גם לא העובדה שבניגוד לעילאיותו כמלודאי, יורק מסתמן כמעצב צלילים וטקסטורות סביר, ואפילו קצת עצלן. הבעיה היא שבניגוד לטווח הרגשי הרחב שיורק יודע ליצור – אלבום ממוצע של רדיוהד מעביר אותך בין מצבי קיצון של יגון, כעס, אהבה ופחד – המוזיקה הנוכחית שלו כוללת מצב רוח אחד ויחיד, מין מלנכוליה מנומנמת, אדישה למאזין, שבשלב הזה, עשור ומשהו אחרי "Kid A", הפכה לצפויה מאוד. נכון, מדובר מראש בטריטוריה "ניסיונית" שלא מבטיחה קתרזיס וחותרת לטריפ מסוג אחר (אולי נרקוטי, לא בדקתי). אבל החזרה הקבועה של יורק שוב ושוב אל אותו בס סינתטי חלול, אל שטיחי האקורדים העקומים ואל המקצבים שנשמעים כמו ריקוד על ניילון פצפצים – נחשבים ניסיוניים רק במובן של שיעורי מדע בבית הספר – ניסויים שנעשו כבר פעמים רבות, ושתוצאותיהם ידועות מראש.
עכשיו נראה אתכם ממשיכים ברצף מיורק אל האלבום החדש של אפקס טווין, ולא מסיימים בהתקף חרדה. אם היה חג לחובבי גליצ' ואלקטרוניקה עקומה, היה אפשר לארוז את שני האלבומים האלה יחד – של התלמיד ושל המורה – במבצע שיוצע למכירה בקופה הראשית. ועדיין, מול גוף העבודות הכאוטי של אפקס טווין (כשהגוף הוא יצור כלאיים מעוות שמרותק במרתף לכיסא גלגלים), "Syro" הוא אחד האלבומים הנגישים והקלים לעיכול שריצ'רד ד. ג'יימס הוציא מימיו.
מה שמפתיע הוא שלא הרבה השתנה אצל אפקס טווין בעשור החולף, שהיה אמנם דליל יחסית בתוצרת מוזיקלית גבוהת פרופיל (האלבום האחרון תחת השם אפקס טווין יצא ב-2001 והריליסים שלו מאז היו מינימליסטים ונישתיים מאוד), אבל עתיר תמורות טכנולוגיות וסגנוניות בזירה העולמית, שחלקן חבות הרבה להרפתקאות של ג'יימס ואנשי הלייבל וורפ בשנות ה-90. למשל הסאונד הטחון־גרוס־כתוש של דאבסטפ האיצטדיונים מבית סקרילקס, שלצליליו מניעים ראש מיליוני ילדים שבקושי נולדו כשאפקס שבר את הסמפלר הראשון שלו (וכך גם הקליפים השטניים־קומיים של סקרילקס, בהשראת כריס קאנינגהאם, במאי הבית של וורפ), או האמביינט המרוסק שמוזיקאים כמו אפאראט ותום יורק, במידה משתנה של הצלחה, הפכו לסול החדש, עתיר מניפולציות ואפקטים דיגיטליים.
"Syro" נשמע כמו גלויה משמחת מהעבר, מחוספס ו־Fאנקי במידה מפתיעה, עם הרבה תפקידי בס שובבים ברוח ג'ורג' קלינטון, אבל כמובן במהירות כפולה ומשולשת. למרות התדמית הקרה והמחושבת שדבקה בז'אנר – בריינדאנס קראו לה פעם, למוזיקה שלכאורה רק המוח יכול לרקוד – ואף על פי שמעט הקולות האנושיים באלבום מפולטרים בכבדות, האישיות המוזיקלית של אפקס טווין נוזלת מכל ברייק תופים מצחיק ומכל זיוף לא מנומק של סינתי ישן. כדי שמחלקת העריכה הלשונית של העיתון לא תהרוג אותי, אני נמנע מראש לציין את שמות הקטעים הנבחרים, אבל נאמר רק ש"04. 4 Bit 9d Api+E+6" הוא הכי קרוב שאפשר ל"Window Licker" הקלאסי, ושהאלבום כולו, כמיטב המסורת האפקסית, נע על הסקאלה שבין כיפי מאוד ומעצבן בטירוף, לפעמים באותו הזמן.