בכל דור ודור: אינטרפול באלבום חזק אך אנליטי

אינטרפול נבראה להקה גדולה ומאז נשארה כזו. גודל זה קודם כל עניין של צליל: אם אינטרפול נחשבת לנושאת הדגל הכי מפורסמת של ג'וי דיויז'ן בימינו, הרי שהגרסה שלה לסאונד הרזה של להקת האם נשמעת כאילו איאן קרטיס לקח סטרואידים והפך לענק הירוק.

גודל זה גם עניין של גישה לא מתנצלת, זו שייצגה את אינטרפול מהרגע הראשון וגרמה לה להתקבל מייד כלהקה מונומנטלית, עם אלבום בכורה שהיה לאירוע. אבל בנפח ובגישה גדולים מהחיים יש גם בעייתיות מסוימת: קצת קשה לסגת מהם אל גודל טבעי, לקחת סיכונים ולערער על מעמדך הבכיר. אינטרפול דומה לקובייה הונגרית שאתה מקבל לידיים כשהיא כבר פתורה. אתה מסובב אותה לכל הכיוונים ובכל צד מוצא את אותם שני צבעים – אדום ושחור.

"El Pintor" הוא האלבום הראשון של הלהקה בלי קרלוס דנגלר, שתפקידי הבס שלו, בגון דיסקואי אוף ביטי (ראו "Obstacle 1" מתחילת הדרך), סייעו לאינטרפול להיות סקסית קצת יותר וכבדה פחות. על היעדרו של הבס הקופצני מפצה עבודת גיטרות יצירתית שמזמינה הקשבה עמוקה יותר לשירים שעל פניו נשמעים חד גוניים למדי. הסינגל "All the Rage Back Home" לדוגמה – כולו שלושה אקורדים שחוזרים על עצמם וקו שירה שטוח – לא היה עובד בלא המארג המחושב של תפקידי גיטרה חכמים, חלקם בענטוז ים תיכוני, שמקיפים את האביר האפל פול בנקס ומייצרים את העניין ואת האקסטזה של השיר.

"Same Town, New Story" מציב סלסול סחרופי כזה בתחילת השיר, שבהמשך משתלב בטבעיות בקדרות המפוארת ובסיפור היחסים הקטן, שכרגיל אצל אינטרפול מתואר כקריסה של עולם שלם. זה אלבום חזק וראוי שלא מקטין את ממדיה של אינטרפול, אבל לאוזניו של כותב שורות אלה, ואחרי לא מעט ניסיונות התיידדות, הרושם נשאר בעיקר אנליטי בעוד הרגש נותר רדום.