ג'סטין ביבר מנסה להמציא את עצמו כאמן בוגר. ביקורת
גם ג'סטין ביבר, כמו שאר הכוכבים שהתפרסמו מוקדם מדי, רוצה שתיקחו אותו ברצינות, תשכחו מהשטויות שעשה ותקבלו אותו כאמן פופ בוגר. רק קצת פחות המנוני סקס מעוררי חלחלה וזה עוד יצליח לו
ג'סטין ביבר יורד על הברכיים. החרטה גועשת ממנו והלאה. הוא מבקש שנתגבר בכוח על התקופות הרעות ונפסיק לשמוח לאידו. מכוני הליווי, הנשים, הסמים, הנעורים שיצאו מכלל שליטה – כל זה מאחוריו, הרחק מאחוריו. עכשיו תורנו לגרד מהזיכרון את תמונת המעצר ולא להפריע ללידה מחדש ולאיחוי המוניטין שנשבר אי שם ב־2013.
אפשר ללעוג ולבוז לרצינות שבה ביבר מתאמץ לדחוף את עצמו קדימה – בעיקר כשנתקלים לראשונה בעטיפה המטופשת של "Purpose" – אבל האלבום הרביעי שלו, המשווע לגאולה, לא לכוד לגמרי ביומרה ובקלישאות ההתבגרות המקובלות. בסיוע של מפיקים כגון MdL, דיפלו, סקרילקס, בלוד ות'רון פימסטר – הפופ הנערי של ביבר עובר תהליך התבגרות מואץ, אך ניכרים בו גם ניואנסים מוזיקליים וגם מחשבה קפדנית על כלל המוצר, וכן מיצוי וייאוש ממכונת הלהיטים שהיה ומהילד הרע שהפך להיות אחר כך.
הניסיון של ביבר להמציא את עצמו מחדש לא תמיד עובר חלק, בעיקר כשבין קטעים העוסקים בטיהור והתוודות כמו "Mark my Words", "I’ll Show You" ו"Sorry" – הוא מוצא גם זמן לשיר המנוני סקס מטרידים עם שורות כמו "למה את מתכוונת כשאת מנידה את הראש 'כן', אבל רוצה להגיד 'לא'"; או חוזר, בפזמון של "No Pressure" הפסיבי־אגרסיבי, על המנטרה "בלי לחץ, בלי לחץ, בלי לחץ" – עד שמרוב שאין לחץ הוורידים מתפוצצים. באותה נשימה, "What Do You Mean" – הסינגל הראשון שיצא לקראת סוף אוגוסט והופק על ידי ביבר ו־MdL – נשמע הרבה יותר כמו דה וויקנד מג'סטין ביבר, הרבה יותר אר אנ' בי אלטרנטיבי מפופ למעריצים אחוזי דיבוק. בקיצור, העולם עדיין שייך לביבר וביבר ממשיך לסובב אותו על האצבע הקטנה. איך אפשר לעמוד בפיתוי לעשות זאת? כך זה ימשיך להיות כל עוד האמצעים יעמדו לרשותו, מה שבאופן אירוני מפריע לו לממש את המטרה העומדת לנגד עיניו.
וכך "Purpose" מותח שוב ושוב את הגבולות של התבגרות מלאכותית – גם אם היא עשויה במיומנות עילאית – ומזגזג בלי הפסקה בין שאפתנות מוזיקלית מעוררת הערכה אמיתית לקטעים שמזכירים עם מי, בכל זאת, יש לנו עסק: הבלדה הגנרית "Love Yourself" (עם אד שירן) או "Life is Worth Living" האווילי והרציני מדי וגם ה־EDM הבלתי נסבל שבוקע מ"Children" ולא משתלב עם האלקטרו העדין והבסים החמים שמלווים את שאר הקטעים. בשיר הנושא הוא אמנם מייבב משהו על תכלית, מטרות ועוד עניינים שעליהם יתראיין בפומפוזיות בתוכניות האירוח ובכתבות השער, אבל כל אלו הם רק תוצרי לוואי, משניים בחשיבותם, לסיפור האמיתי כאן: ביבר הופך לאמן שאפשר להאזין לו ואשכרה ליהנות מזה. אסטרטגיות יחסי הציבור יעשו את שלהן, כולל ירייה מטווח אפס בנודניק שהילך בינינו עד לפני רגע, ואנחנו נמשיך לקבל פופ שטחי אך לא חסר תחכום, הבוחן את הגבולות שלו ונותן להשפעות מפתיעות לחלחל פנימה.
השורה התחתונה: התבגרות מאולצת שעוד עשויה להשתלם
