גריימס מסרבת להיות הטיילור סוויפט הבאה. ביקורת

סיפור מוכר: יוצרת צעירה, מוכשרת ועצמאית מתחילה לפעול בשוליים, משחררת אלבום אחר אלבום של מוזיקה קליטה ושבורה כאחד, עד שיום אחד – במקרה של גריימס (קלייר בושר) זה קרה בשיר השלישי באלבום השלישי – "Oblivion", מתוך "Visions" – פרץ לה נפט מהאדמה. מפות הכוכבים שבראשה הסתנכרנו עם מפות הכוכבים של העולם, וקרה לה להיט. לפי הסיפור כאן גריימס אמורה לקחת צעד גדול ואמיץ לתוך המיינסטרים (את הצעד הזה יש לקחת מתוך המיינסטרים לתוך עצמו, ועליו להיות צעד מחושב. מעידה מפתיעה מהשוליים לא נחשבת), שם היא תוכתר סופית כנסיכה מוזרה, אייקון נשי חדש, שישווק בעיקר לפלח השוק של הנערות המוזרות בעיני עצמן.

יכול להיות שאם כל זה היה קורה לה כמה שנים קודם, "Artangels" – האלבום הרביעי של גריימס – הוא סיפור אחר לגמרי. אבל יש סיבה שבעטיה קוראים לזה "משבר האלבום השני": הוא משחק על בוסריות ותמימות מסוימת של היוצר המוכתר לכוכב פופ. העניין הוא שבשביל להיות כוכב פופ צריך נרטיב שייבנה סביבך, והעולם של גריימס מסרב להיות נהיר מוזיקלית בצורה שתאפשר זאת: הוא מתפקע מציטוטים (כמו הריף הבריטפופי המפתיע בפתח "Artangels" וכמו "Kill V. Maim" – השיר הטוב, הכועס והסוחף ביותר כאן, שכולו נשמע כמו הצלבה בין Yeah Yeah Yeahs המוקדמים לסנטיגולד), מקצבים לא הגיוניים ולופים אובססיביים.

השיר השני, "California", מרגיש כמעט כמו הערה על כל ניסיון לעשות מגריימס כוכבת פופ (היא מזכירה יותר מלכת נשף שמישהו שפך עליה דלי מלא דם). הוא נשמע כמו פרודיה אכזרית וכמעט אלימה על מה שלהיט פופ היה אמור להיות. כל מהלך ב"California" עקום, הפוך, לא לפי הספר: השירה נקברת דווקא בכניסה לפזמון, הצליל העקבי היחיד הוא תוף סנייר ומין אפקט סינתטי של מחיאות כפיים. אם היה מישהו שחלם לעשות מגריימס איזו טיילור סוויפט או קייטי פרי אלטרנטיביות – הרי "California" היא התשובה שלה לחלום הזה. אפשר להקביל זאת לסצנה ב"שובו של הג'דיי" שבה הנסיכה ליאה, שבויה בידי ג'אבה דה האט, חונקת אותו באמצעות אותה השרשרת שבה היא עצמה הייתה אזוקה, בעודה לבושה בביקיני הזהב המפורסם.

אם למישהו היו ספקות, הריף של השיר הפותח את השיר הבא, "Scream", נשמע כמו "Jesus Built My Hotrod" של הרכב האינדסטריאל Ministry מנוגן על כלי צעצוע. את הלהיטים שלה – "Flesh Without Blood" או "Venus Fly" – גריימס עושה בתנאים שלה ובסאונד שלה. אלו הם השירים הבודדים באלבום שנשמעים כמו המשך טבעי ל"Oblivion": הבס ששועט קדימה בלי לעצור, השירה הרכה והצווחנית מעט המונחת בקפדנות ערוץ־ערוץ עד שהיא מהדהדת בחלל השיר הפתוח. אם קיים "הסאונד של גריימס", הרי שכך הוא נשמע. אם זהו פופ, הפופ השתנה מאוד. ואם זה לא פופ, לא ברור מה זה.