האלבום החדש של דה חואן מקלין מהנה אך חסר עומק

עברו כמה שנים שקטות על DFA Records, הלייבל החשוב ביותר של העשור הראשון של המאה. כמו אחרי פרידה מאקס מיתולוגי, עם פירוקה של להקת הדגל אל.סי.די סאונדסיסטם – שהונהגה על ידי מייסד הלייבל, ג'יימס מרפי – נדמה שהקולקטיב הניו יורקי נכנס לתקופה של עיכול והרהור. זה התאפיין בלוויה רבת השנים שלה זכו אל.סי.די סאונדסיסטם: מאלבום האולפן האחרון, דרך אלבום ביצועים מחודשים בפורמט לייב באולפן, ועד סרט תיעודי על הופעת הפירוק ("Shut Up And Play The Hits"). בתחילת השנה יצא לאור אפילו מארז מהודר שהכיל חמישה אלבומים המתעדים את הערב האחרון ההוא במדיסון סקוור גארדן. המארז זכה לכותרת ההולמת: "The Long Goodbye".

לכן ההמולה סביב צאת "In a Dream" – האלבום השלישי של The Juan Maclean, הרכב בעל קרבה גנטית לאל.סי.די סאונדסיסטם (ג'ון מקלין ניגן עם מרפי בלהקת הפאנק Six Finger Satellite; ננסי וואנג, הצלע השניה בעסק, ניגנה על קלידים ושרה קולות רקע בסאונדסיסטם) – מרמזת לא רק על הייפ מוצדק המבוסס על שני האלבומים המצוינים הקודמים, אלא גם על הצורך העז למצוא יורש לכתר.

הגיוני שדה חואן מקלין ייבחנו לתפקיד, כי הצליל הבסיסי של ההרכב שאוב מנקודת המפגש של דיסקו מתוחכם והאוס מוקדם עם ניו ווייב וPאנק. בצומת זה פרחו DFA מאז סינגל הבכורה של The Rapture. עם זאת, לעומת האסתטיקה הקפדנית של הרכבי הלייבל – דה חואן מקלין היו עד כה הרכב כאוטי יחסית. הם יכלו לשחרר קטעי Pאנק רובוטיים מכוסחים בנוסח Brainiac, אלקטרוניקה רטרו פוטוריסטית באווירת קרפטוורק ולקנח ב־11 דקות של האוס מרומם נפש. אך באלבומם החדש, אולי מתוקף המעמד, נדמה שהם מנסים לגבש תזה ביחס לעצמם.

אחת הדילמות שנוצרו מהרומן הארוך שלהקות DFA ניהלו עם הדיסקו, הייתה כיצד להתמודד עם האסתטיקה הטראשית המיוחסת לז'אנר. הרקולס אנד לאב אפייר השתמשו בה כדי לפתח נרטיב נוגה ומלנכולי על תרבות הגייז, Yacht הטביעו את עצמם עמוק באירוניה – הברכה והקללה של העשור הקודם – ואל.סי.די סאונדסיסטם המציאו את עצמם כמשיחי הפוסט־Pאנק.

הפתרון של דה חואן מקלין באלבומם החדש הוא לייצר אלבום דיסקו קר ורציני, כמעט חמור סבר. ככה דמיינו דיסטופיה ב־1988. זהו אלבום ריקודים כמעט ארקטי: נדמה כי אי אפשר להזיע כשהוא מתנגן.

רוב הזמן מדובר בהישג. היכולת של מקלין לתכנת תופים ובסים מרהיבה ממש. טראק הפתיחה, "A Place Called Space", נשמע כמו פתיח לסדרת טלוויזיה מהאייטיז אודות חברותם האמיצה של שוטר ורובוט, ובו זמנית – כמו להיט מועדונים מהעתיד הקרוב.

אך בהרכב שנקרא על שמו של מקלין, קדמת הבמה שייכת דווקא לננסי וואנג. כאן היא בשיאה, נשמעת מלאכית ומנוכרת בו זמנית, והגיטרות הסוערות והמהדהדות שמלוות אותה הן כמו שובלים כימיים היוצאים ממנה במעופה.

מי שהסאונד הבסיסי של דה חואן מקלין ושות' מדבר אליו, ימצא באלבום כמה וכמה קטעים מוצלחים. "Running Back to You", "I've Waited for so Long" הם צמד קטעים מעולים שלכודים משום מה באמצע האלבום. "Charlotte" מציג סולו גיטרה מסועף שנשמע כאילו נלקח משיר של סטילי דן. גם "The Sun Will Never Set On Our Love", הנשמע כניסיון לשחזר את הקסם של "Happy House" (קטע סגירה ארוך במיוחד), עושה את העבודה.

אבל מלבד השבירה הסגנונית המשונה שהיא "Here I Am", האחידות היחסית של האלבום גם פוגעת ביעילותו. לטקסטים של מקלין אין את האימפקט הרגשי שיש בכתיבה של ג'יימס מרפי, למשל, ומי שלא יודע איך נראה הבוקר ביציאה ממועדון, ימצא את האלבום מעט רפטטיבי ולא מספיק מהנה. האווירה הקרה השוררת באלבום מקשה על המאזין לפרוץ את השכבה העליונה שלו, ונדמה כי הדבר בא להסתיר מחסור בעומק. מכאן שסביר להניח שהאלבום לא ישרוד האזנות מרובות, אבל כמו מרבית הדברים הקשורים בתרבות המועדונים – גם את האלבום הזה עדיף לצרוך במידה.

השורה התחתונה: אלבום מהנה מאוד שלא ישנה את חייכם בכלל