האלבום החדש של הפט שופ בויז השאיר אותנו רעבים. ביקורת

עם פעימת הסינתי הראשונה שפותחת את "Super", האלבום החדש של הפט שופ בויז, ברור שהרכב הפופ החשוב והמשפיע ביותר של שנות ה־80 בא לחגוג. “Happiness״, השיר הפותח, הוא הצהרה הן מבחינת הסאונד והן מבחינת התוכן: להוציא אלבומי רימיקסים שונים של שירי הצמד לאורך השנים, הוא מציג את הפט שופ בויז בגרסת הקלאבית ביותר עד כה. במובן זה הוא ממשיך את הקו המוזיקלי של האלבום הקודם שלהם מ־Electric“ ,2013״, אבל ב״Super״ אין כמעט זכר לשורשי הניו ווייב של הלהקה.

זה לא שהאלבום מנותק רעיונית מהמהות של הפט שופ בויז. אחרי הכל מדובר בלהקה שניהלה תמיד מערכת יחסים ענפה עם הדיסקו, מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת הקשר ההיסטורי ההדוק בין גייז למוזיקה אלקטרונית. ובכל זאת יש משהו מפתיע בנוכחותם של קטעים כמו “!Pazzo״, האינסטרומנטליים כמעט. הם יפים אבל לא כל כך נחוצים. הם עשויים נכון, נוצצים, מופקים יפה, אך הם לא הפט שופ בויז. זה טיעון בעייתי, כי בסופו של דבר (כמו כל להקה אחרת), הם פשוט מה שהם רוצים להיות באותו רגע. אבל ״Super״ לא משביע את הרעב לאלבום של הפט שופ בויז. לכריס לואו יש אוזן ללחנים מושלמים, אבל במעטפת הבומבסטית הזאת הם הולכים לאיבוד, ואם בנוסף לכך אין באלבום הזה ציטוט אחד שמתחשק לקחת הביתה לתמיד, בשביל מה היינו צריכים את כל זה?

מה באלבום? להיטי רחבה רועשים שלא מנצלים את היכולות של טננט ולואו.

לשמוע? לא אלבום טוב במיוחד של הפט שופ בויז וגם לא אלבום האוס מעניין מדי.

Pet Shop Boys, Super