קומפטון זון: האם האלבום החדש של ד"ר דרה טוב כמו שמספרים עליו?

דברים שקרו ב־1999: העולם רעד מפחד מפני באג 2000 המתקרב. בריטני ספירס ותלבושת התלמידה שלה שלטו במסכים, אמינם הוציא את הלהיט הראשון שלו. טיילר סוויפט היתה בת 10, ג'סטין ביבר – בן 5 וקנדריק לאמאר – בן 12. ד"ר דרה הוציא את האלבום האחרון שלו, "2001". ב־1999 זה נשמע עתידני.

העולם השתנה ב־16 השנים שחלפו, וגם דרה השתנה. מותג האזניות המצליח אך השנוי במחלוקת Beats הפך אותו לאדם העשיר בתעשייה, כמעט מיליארדר. הוא אימץ בני טיפוחים חדשים (The Game, קנדריק לאמאר), שימשיכו את מלאכתם של הישנים (סנופ דוג, אמינם). רק אלבום חדש לא היה.

שמועות היו בשפע. "Detox", שהדיבור עליו החל עוד ב־2001, היה אמור להיות שיא היצירה של דרה. השמועות המשיכו להתגלגל עד השבוע שעבר, שבו הודיע דרה שני דברים: ראשית, ש"דיטוקס", לאחר אינספור דחיות ועיכובים, פשוט לא ייצא לעולם כי הוא הרגיש שהוא לא עומד ברף הציפיות. שנית, שהוא הספיק לעבוד בחודשים האחרונים על אלבום חדש – "Compton: A Soundtrack". ואכן, כמה ימים לאחר ההכרזה הוא הוציא אותו.

כשפרפקציוניסט שעובד על אלבום במשך 14 שנים מוותר בהינף אצבע על המגנום אופוס שלו ובוחר לשחרר אלבום שעבד עליו רק כמה חודשים, נוקטים משנה זהירות – בעיקר לנוכח העובדה ששני האלבומים הקודמים שלו שינו את הסאונד של ההיפ הופ, כל אחד בתורו. אבל אלו ספקות שמחזיקים מעמד בדיוק עד לכניסה של הביט הראשון. לדרה תמיד הייתה יד של קוסם בכל הנוגע למקצבי תופים נדירים הפוגעים בדיוק בנקודה בצוואר שאמונה על הזזת הראש. "Talk About It", השיר הפותח, מתפוצץ באוזן כמו קליע. תופים מרוססים, סאונד קולוסאלי, אנרגיה מתפוצצת ופזמון מידבק. דרה הוא עדיין דרה.

הדרך הכי טובה להבין עד כמה האלבום טוב הוא לעבור על רשימת האורחים המבריקה: תערובת מושלמת של הווה (BJ the Chicago Kid, לאמאר – שהאלבום האחרון שלו, "To Pimp a Butterfly", מהווה השפעה ענקית על האלבום), עבר (סנופ דוג, אייס קיוב, אקזיביט, אמינם ואפילו Cold 187 um הוותיק, אחת ההשפעות של דרה) ועתיד (תזכרו את השמות King Mez  ו־Anderson .Paak). כולם נשמעים במיטבם על הביטים של דרה ומהווים תזכורת לכמה משמעותי הוא יכול להיות בקריירה של ראפר. והדוקטור עצמו? הוא מעולם לא נשמע כל כך טוב: מדלג בקלילות לא אופיינית בין סוגים שונים של פלואו, קולות וסגנונות.

עטיפת האלבום "Compton: A Soundtrack"

דרה לא כותב לעצמו את המילים, לא מפיק לבד ובאופן כללי לא פועל לפי המיתוס הסוליסטי של הראפ. דרה פועל כמו במאי של סרט: אוסף את הטובים מכל העולמות ומנהל את היצירה באופן מוחלט, באגרוף ברזל וחזון אמנותי, מוטיב שהוביל אותו לאורך כל הקריירה. האלבום אולי נקרא "קומפטון: פסקול", אבל הוא בעצם כל הסרט כולו: ויזואלי, צבעוני, עמוס רבדים ומלא בכל טוב.

שורה תחתונה: עוד קלאסיקה מהקליניקה של דרה. ציון 9/10.