הם משלנו

החצר האחורית הוא מפגש בין דורי שמביא למוזיקה העברית ניחוח של פעם. וגם: בוכרשט הם ייצוא חדש ומוצלח שלא מתחשב בתעודות זהות

24 באוקטובר 2013

"החצר האחורית" – "החצר האחורית"

"החצר האחורית" הוא עוד אלבום מוצלח שזכה לראות אור בזכות אתר גיוס הכספים הדסטארט, ואם ככה נשמעת הדמוקרטיזציה של האמנות – אפשר לומר שעתידנו טוב. או לפחות עתידנו המוזיקלי, כיוון שמכל בחינה אחרת, יאמרו אנשי החצר האחורית – אנחנו לגמרי בדרך למטה. הדקו את האוזניות וצאו לדרך. זהו פרויקט משותף של יעקב רוטבליט ככותב המילים ושל תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, שמתבררים כשידוך מושלם לרוטבליט וגם אחד לשני. עד כדי כך שבחלק גדול מהשירים קשה אפילו לזהות מי עומד מאחורי המיקרופון, וחוברת המילים מספקת לא מעט הפתעות. חשבתם שתומר יוסף הוא נציג הרגאיי והאנרגיות החיוביות? תאזינו ל"שיח' ג'ראח" ול"הסיפור הגדול", שתי בלדות פולק עצובות שמציגות אותו כמלחין מוכשר ומבצע רגיש. הכרתם את איתמר ציגלר כגיטריסט המופנם של אלבום הסולו שלו? קבלו אותו עושה רגאיי ארץ ישראלי חריף ב"אחד משלנו", אודות ההתנערות המיתממת מאנשים שסרחו בשם החברה כולה.

אז נכון, זהו אלבום חברתי־פוליטי מובהק שלא תמיד מצליח לצאת בשלום מהלחנת מילים כמו "כיבוש" ו"גזל", אבל אנשי החצר האחורית הם מוזיקאים חכמים מספיק כדי לטפל בשירים במינון הנכון של סרקזם וקלילות שמסירים את האבק מקלישאות שדורשות ניעור. מה גם שהחצים של רוטבליט מכוונים ליותר ממטרה אחת מובנת מאליה, והצופן הפוליטי שלהם דורש יותר מקריאה חטופה כדי להתפענח. אבל ההברקה האמיתית של האלבום, פוליטיקה בצד, מגיעה דווקא בשירים שמתרחקים מאמירות ישירות ומשתמשים בסימבוליות חידתית מהסוג שחלוצי פופ עברי כמו רוטבליט עזרו לברוא בשנות ה־60 ובשנות ה־70.

"האיש בחליפת הזכוכית", שהלחין ושר ציגלר, מתחקה אחרי העיבוד והמנגינה של "סוסעץ" שכתב בזמנו רוטבליט ללחן של שמוליק קראוס, עם קולות רקע עטופים הד עמוק של פעם ומתיקות שמזכירה את אלי מגן. אבל היהלום האמיתי של האלבום הוא "מענה קולי", התרומה המצטיינת של גדי רונן מהפרויקט האהוב אחד חלקי אחד. המהלך המתבקש היה לתת למילות התוכחה של רוטבליט עוד עיבוד מהזן ה"חברתי" – רגאיי או קברט למשל – אבל המנגינה השברירית שרונן רקם להן והליווי הקאמרי של כלי הנשיפה (בניצוחה של תום דרום) – טוענים את המילים בעדינות מפויסת שפשוט שוברת את הלב. כשמוסיפים לזה את הסנטימנט שמפעיל שיר שמצלצל כמו קלאסיקת רדיו ישנה בשעות אחר הצהריים וכולל גם ציטוט מ"זמר נוגה", מתקבל מסר אנושי יעיל פי כמה מכל רשימה של עוולות מולחנות. יחד מצטרפים שני השירים האלה ויוצרים מחווה צנועה לשמוליק קראוס, שותפו הוותיק של רוטבליט, שהלחין בזמנו את "זמר נוגה" ורוחו הקשוחה־עדינה מרחפת מעל החצר האחורית.

"Bucharest" – "Bucharest"

המתקפה הגסה של עירית לינור על פסטיבל אינדינגב עשתה אמנם טוב לליכוד השורות בסצנה המקומית, אבל נדמה שהמילים – שכוונו בעיקר אל מי מהמוזיקאים שלא שרים בעברית ("תמצית הכי בוטה ופתטית של הפרובינציאליות, של היעדר זהות והיעדר גאווה בזהות שלכם", לטענתה) – הצליחו לפגוע בנקודה רגישה. בחירה באנגלית אכן תובעת קודם כל מצוינות שתצדיק את החוצפה לשחק בליגה של הגדולים, אבל מצוינות היא תכונה שממש לא חסרה לבוכרשט, והיא גם זו שמבטלת ברגע את הדחף הקטנוני לפשפש להם בתעודות הלידה. דני פינקנטל וגיא כוכבי כתבו והפיקו אלבום שמערבב בלי טיפת זיעה עשור של רוק משובח, מהסטרוקס והארקטיק מאנקיז לביץ' האוס – עם המון שירים טובים ועם הקפדה גדולה על הפרטים הקטנים שהופכים להקה מתלמידה מוכשרת לשחקנית שוות זכויות במגרש. תפקידי הבס של ליאור קורן למשל שמשדרגים כל תפקיד גיטרה לדיאלוג מלודי שכובש את האוזן ומתנגן בראש גם אחרי שהאלבום נגמר. אז נכון, "Freaking Out" הפותח אכן דומה באופן חשוד לשיר מסוים של הסמיתס, אבל כל מי שאוהב רוק כשפה גלובלית שהשפעות וציטוטים הם חלק אינטגרלי ממנה, ואת הלהקות שלו בוחר שלא על פי הקריטריונים הצרים של לינור, ייהנה מהאלבום הזה מאוד.