המשמרת הצעירה: הדור הבא של ההיפ הופ כבר כאן

גולדלינק וראורי, שמסתכלים על משבר רבע החיים מלמטה, גדלו לתוך עולם שבו היפ הופ הוא המיינסטרים. לא פלא שהם בזים לגבולות של ז'אנרים ולא מחזיקים בתפיסות מיושנות על מה זה אומר "לשמור את זה אמיתי"

מלחמת מקרופון הזהב. צילום: Gettyimages
מלחמת מקרופון הזהב. צילום: Gettyimages
2 בדצמבר 2015

Goldlink – And After That, We Didn't Talk

היפ הופ הוא ז'אנר לזיקיות. לא בכדי התרבות שנולדה בשכונות השחורות של ניו יורק גדלה והפכה לז'אנר המשמעותי ביותר ב־30 השנה האחרונות בעודו משתלט על נתח הולך וגדל של מצעדי הלהיטים, וכיום מסיים את סיבוב הניצחון ומשתלט גם על צדדי האינדי של המוזיקה. ז'אנר פוסט מודרני שמצליח לספוח לתוכו כל ז'אנר מוזיקלי אחר, ועדיין להישאר נאמן למהותו. הדור הבא של המוזיקה. האבולוציה הטבעית בסך הכל.

גולדלינק בן ה־22 מבין את כללי המשחק באופן אינטואיטיבי. הוא גדל לתוכם. הוא עושה היפ־פופ, האוס־הופ, היפ־סול, וכל שילוב־עם־מקפים אחר שזורם לו טוב באוזן ומתנייד באופן טבעי בין ראפ לשירה באופן טבעי. "And After That, We Didn’t Talk", האלבום הרשמי הראשון שלו, נשאר בלימבו המעניין שבין מוזיקת אינדי לפופ. את 33 הדקות הקצרות, שעוברות אף מהר מהצפוי, אפשר לשמוע במהלך ישיבת בוקר נעימה במרפסת, בהיסח דעת לצד עבודה ואף רגע לפני היציאה למועדון. גם במועדון עצמו הם יכולים לכבוש לעצמם פינה קטנה.

כל המערבולת הזאת יכלה להיגרר בקלות לאזורים מבולבלים, לא מפוקסים ומעייפים. אבל לגולדלינק היה מזל. המיקסטייפ ששחרר בשנה שעברה, "The God Complex", תפס את אוזניו של מפיק שיודע דבר או שניים על ערבוב ז'אנרים – ריק רובין האגדי, שלקח את הראפר הצעיר תחת חסותו. בעזרת היד המכוונת של רובין, הצליח גולדלינק לגבש אלבום עקבי שרוקד על כמה חתונות ועדיין יודע איפה נמצא העוגן שלו.

השורה התחתונה: זיקית חדשה הגיעה לשכונה

ציון ביקורות - 7

[tmwdfpad]

Raury – All We Need

האלבום של ראורי, ילדון חייכן בן 19 מג'ורג'יה, מתחיל רק ארבע דקות לתוך השיר הראשון. מה שמתחיל כהכלאה תפלה בין בון איבר לשירי קומזיץ על שלום – מה שנקרא "פולק אלטרנטיבי" – הופך למעניין רק כשלפתע, בין הגיטרה האקוסטית והכינורות הנמתחים, מתגנב פנימה בייסליין אלקטרוני עדין, שמכניס לשיר הסכריני אלמנט חתרני קטן. ופתאום הקול של ראורי מתייצב ומתקצב, מגלם בתוכו כמה מהרגעים הכי קסומים של אנדרה 3000 (אאוטקאסט) ומגלה שמאחורי המתקתקות הראשונית יש סערה פנימית עיקשת.

ככל שאלבום הבכורה של הראפר־סינגר־סונגרייטר הולך וממשיך, הטון המפתיע הזה הולך ומתגבש. הגיטרה הרכה מפנה את מקומה למקצבים אפריקאיים, השירה הופכת למתוחכמת יותר והתוכן מתגלה כיותר מסתם שירים של היפים על שלום, אחדות ואהבת האדמה, כפי שאפשר לטעות ולחשוב בהתחלה. לוקח מעט זמן לגלות זאת, אבל ראורי הוא הרבה יותר ראפר ברוחו מאשר ילד טוב אטלנטה.

אולי הייתה זו העובדה שסומן כבר בגיל 17 כאחד מהכוחות הבאים בתנועת הראפרים־זמרים, עם השוואות לקיד קאדי, אאוטקאסט ואפילו קניה ווסט – מה שהפעיל עליו לחץ לגבש אלבום בכורה שמציג את כל הגוונים המוזיקלים שבו. אבל התוצאה מאכזבת במקצת ביחס לפוטנציאל שמתגלה לפרקים. שירים שופעי קצב כמו הסינגל "Devil's Whisper" או "Forbidden Knowledge" (עם ביג קריט הנהדר) מוציאים ממנו יכולת הכתיבה מחוכמת בהרבה ומבנים מוזיקליים מעניינים יותר. תופעות מקובלות בהתחשב בכך שמדובר באמן צעיר, שאף הפיק בעצמו את אלבום הבכורה. אין ספק שהוא עוד יתייצב ויתבשל.

השורה התחתונה: ברגע שהגיטרה האקוסטית תעלם, כולנו נרוויח

ציון ביקורות - 6