הסיפור שאינו נגמר: "To Pimp a Butterfly" הוא אלבום מוזר, אמיץ ומושלם

יש אלף ואחת דרכים לספר סיפור. למעשה, הסיפור שקנדריק לאמאר מספר באלבומו החדש כבר סופר באלף ואחת דרכים שונות. נו, הבחור השחור שגדל בסביבה קשה וכעת, לאחר שהצליח לצאת משם בעזרת הכישרון וההתמדה שלו, הוא נאלץ להתמודד עם השאלות המוסריות שמביאים הכסף הגדול וההצלחה. הנרטיב הזה שחוק כמעט כמו ההיפ הופ עצמו. אתם יודעים, "'הסימפסונס' כבר עשו את זה". אבל לאמאר, ראפר שבנה את הסטריט־קרד שלו על כנות בלתי מתפשרת, לא יכול לעסוק במשהו אחר – אלה החיים שלו. מזל שמדובר בראפר הטוב בדורו, כי אין מתאים ממנו להתמודד עם האתגר.

גם אלבומו הקודם והמצליח של לאמאר, "good kid, m.A.A.d city" מ־2012, הציג עולם שכבר נחשפנו אליו בעבר. המאבק ברחובות, החיים האורבניים הקשים וההזנחה הפושעת של הממשל את הקהילה השחורה. גם את הסיפור השחוק הזה הצליח לאמאר להעביר בדרך מיוחדת, מזווית הראייה הרעננה של הילד הטוב נגד העיר המטורפת – במקרה שלו קומפטון בקליפורניה –  ודרך סינקדוכה על יום בחייו כגבר צעיר. האלבום זכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר, ואפילו הצליח להשחיל שני להיטים לסצנת המועדונים. באלבום הנוכחי זה כבר לא יקרה, וטוב שכך.

"To Pimp a Butterfly" הוא אלבום סבוך וקשה בהרבה מקודמו. גם הנושאים שלו וגם הטון המוזיקלי המאפיין אותו זועקים מחוסר נוחות. נדמה שלאמאר שאב השראה רעיונית בעיקר מאלבומי ג'אז חופשי, הרשה לעצמו להתפרע מוזיקלית ולחפש בתזזיתיות בלתי נלאית דרך מדויקת להעביר את הרעיון ואת הרגש שביקש לבטא. המבנה הלא מתנצל של האלבום כמעט מפורק לגורמים, מזגזג בין ביטים ובין צלילים ללא שום התחשבות במאזין – מציג השראות של פי־Fאנק, ניו־סול וג'אז, תוך התעלמות מוחלטת מכל טרנד. זה ניסיון מוצלח לייצר אלבום על זמני, מוזר ואמיץ שדורש את תשומת הלב המלאה של המאזין ומתגמל אותו בהתאם.

סיפור המסגרת, שמוצג בכמה דרכים שונות לאורכו, חבוי במלואו בכותרת האלבום. "לסרסר פרפר" אמנם נשמע מצחיק בעברית, אבל נשען על רעיונות מורכבים ועמוסי רבדים, החל מהכותרת המשחקת על משקל ספרה של הארפר לי ("To Kill a Mockingbird") שמהדהד לאורך היצירה ועד למשל המערה של אפלטון שמשתקף במסר הסופי. אך יותר מכל ההשפעות המגוונות מסתמן שלאמאר שאב את השראתו מתרבות אחת יותר מהכל – התרבות שלו, התרבות האפרו-אמריקאית. כן, גם בתוך ז'אנר שמשויך למוזיקה שחורה – מדובר באחד האלבומים השחורים ביותר שיצאו. אי פעם.

קונטה קינטה, אפריקה בומבטה, ד"ר דרה, ג'ורג' קלינטון, סנופ דוג, האחים אייזלי, סליק ריק, היילה סלאסי, מייקל ג'קסון, מייקל בראון, ג'יימס בראון, ג'יי זי, נלסון מנדלה, ביגי, מלקום אקס, אייס טי, מרטין לות'ר קינג, טרייבון מרטין, ספייק לי ואובמה. כולם מוצאים את מקומם באלבום בדרך זו או אחרת, חלקם אף משתתפים בו. גיבורים, אגדות, קורבנות. מלכים ועבדים כאחד. אך הדימוי המוביל, הזחל שהופך לפרפר רק אחרי מאבק פנימי בין קירות הגולם שלו, מתאים יותר מהכל לאדם אחד שנעדר מהרשימה הנ"ל, פשוט כי הוא מהווה הרבה יותר מהשפעה על האלבום הזה – הוא מהווה השראה לאלבום. אחד, טופאק אמארו שאקור.

למעשה, הראפר שהפך אגדה עוד בחייו מהווה השראה ללאמאר לאורך כל חייו. יש סיפור נהדר על טום פטי, שבגיל 11 ראה את אלביס במהלך צילומי סרט שהתקיימו מול ביתו והבין שהוא רוצה להיות כוכב רוק. אצל לאמאר זה קרה בגיל 9, אז ראה את טופאק וד"ר דרה (שמאוחר יותר הפך למנטור שלו) מצלמים את הקליפ לשיר "California Love" בשכונה שלו – קומפטון הנודעת לשמצה. מאז נוצרה ללאמאר אובססיה בריאה לראפר היחיד במינו שהצליח להצית בלב הקהילה השחורה תקווה.

לאורך כל האלבום לאמאר מדקלם, בין שיר לשיר, פואמה שכתב. הפואמה נפרסת לאורכו של האלבום, כאשר בכל פעם שלאמאר מדקלם, נוספת שורה או שתיים, שמהדהדות מבחינה תוכנית לאורך הקטע המוזיקלי שאחריהן. רק עם סיום השיר האחרון באלבום, "Mortal Man", נחשף שהפואמה המלאה דוקלמה על ידי לאמאר לאוזניו של הגיבור האלמותי שלו – טופאק. ואז, ברגע מוחלט של וואו, הראפר המנוח עונה לו. לאמאר אסף קטעים מראיון נדיר של טופאק מ-1994 והפך אותו לשיחה מעמיקה בין השניים, שבתורה מובילה לפואמה שנייה, זו שמבארת את דימוי הזחל־פרפר שמוביל את האלבום. לאמאר יצר את האלבום שטופאק מעולם לא הספיק ליצור – על רבדיו, האנרגיה שבו והמסר המעודד שלו. לא בכדי הוא יצא בדיוק 20 שנים אחרי "Me Against the World".

אפשר להגיד שזה אלבום מהנה, שכן לאמאר הוא ראפר בעל יכולות ווקאליות וטכניות בלתי רגילות שתמיד מחפש איך להפתיע ולגוון, אך לא ניתן לשקוע לתוכו בקלות. אפילו הסינגל הראשון והיותר קליל מתוכו, "i", נכנס לאלבום בגרסה חיה ומחורעת, שאמנם מכניסה בו רוח חיה שמוסיפה רבות, אך גם מערימה עוד קושי על המאזין הטרי. וזה עוד מבלי לדבר על התאום שלו, "u" – שתאלצו לצלוח עוד לפני שתפגשו את "i" המעודד – שיר עמוס בשנאה עצמית שגובלת בסכיזופרניה, שמוציא לאוויר העולם את העצבים החשופים של לאמאר, תרתי משמע.

אין באלבום סיסמאות ומשפטים קליטים שאפשר לשנן עד שהמסר שלהם מחלחל. אף מילה לא עובדת בלי אלו שסביבה, אף משפט לא מתמצת את הרעיון הגדול, אף שיר לא מייצג את האלבום כולו. לכל הברה, גוון קולי, דמות, סמפול, צליל והלך רוח באלבום יש משמעות, ולאמאר מודע לכולן.

זו יצירה אישית וחברתית כאחד, אלבום כאוב לזמן כאוב. ארצות הברית נמצאת כרגע בעיצומו של המשבר הגזעי הגדול ביותר מאז מהומות לוס אנג'לס ב־1992, ועוד בתקופה שבה מכהן נשיא אפרו־אמריקאי. נדמה שתושבי המעצמה מתפקחים להבנה שאין פתרונות קסם ושהגזענות עדיין נוכחת, מבעבעת מתחת לפני השטח, מאיימת להתפרץ בכל רגע. מהעולם האישי שלו, לאמאר מבקר את הגזענות, את ההבניות החברתיות, את הרפובליקנים, את הדמוקרטים, את הקהילה השחורה ואת עצמו. הוא אמנם חוזר לסיפור המוכר, אבל מוצא הרבה דרכים חדשות לספר אותו, עד שהוא גם מחלחל פנימה וגם מהדהד בכל פיסת חוט במרבד המרהיב שיצר. יש אלף ואחת דרכים לספר סיפור. לאמאר מכיר את כולן, ויוצר אלף ואחת דרכים נוספות.

השורה התחתונה: השתחוו למלך קנדריק לאמאר