הראשון לציון: דמיאן מארלי לקח את הקהל לטיול מרשים
עם להקה מהודקת, ראסטות מרהיבות ובחירת שירים וורסטילית, דמיאן מארלי הפך את ראשון לציון לקינגסטון, הצליח להרחיק את הקהל הישראלי מצרותיו, אבל גם להזכיר לו את היעד. מתוק גם כשמארלי
"הקואליציה התגייסה ודחתה הקמת ועדת חקירה לטענות יוצאי אתיופיה על גזענות", הלעיג הפיד. לצד תמונה מהסיבוב השני של מחאת הקהילה האתיופית, הכותרת של "הארץ" הכריזה על רק עוד אירוע קטן, אחד מני רבים, שמצביעים על הקושי לגור כאן, על החוסר נכונות להלחם בבעיה ועל הדרך של הפוליטיקה למסמס גם את היוזמות הרצויות ביותר. 5 שעות לפני שדמיאן מארלי עולה על במת ה-Live Park בראשון לציון – עוד פילוג, עוד סתירה, עוד מכה קטנה בכנף.
בניגוד לכותרת הצורבת, פארק ההופעות החדש של ראשון לציון לא דואג להזכיר למבקריו שהם בישראל. ההליכה הקלילה מאזור החניה ועד לכניסה, הגבעה רוויית הבריזה שנבחרה לאכלסו, התור המהיר לכניסה, הבנייה הנכונה שמאפשרת לראות את הבמה מכל פינה, התאורה, הסאונד הבאמת מרשים. הכל מזכיר פארק הופעות מחו"ל. אפילו גופת הגלגל הענק שמספקת רקע מעט איימתי לבמה מזכירה יותר את קואצ'לה מאשר את הסופרלנד שנמצא במרחק משב רוח קטן.
גם ברמת הפקת המופע, היה דיוק משמח. הופעות החימום (A-WA, Tiny Fingers ופלד) החלו באיחור מקסימלי של 10 דקות, ועל אף שהתגלו כבחירה מעט מוזרה כחימום (הקהל לא אכל בהנאה את הרוק הפסיכדלי של טייני פינגרז) כשעלתה להקתו של דמיאן הקהל כבר היה מוכן. לאחר 20 דקות נוספות של חימום ממשי, בדמות הופעה קצרצרה של הג'מייקני הצעיר Black-Am-I, הקהל כבר היה מוכן למנה המרכזית.
דמיאן מארלי, בנו הצעיר ביותר של האגדה בוב מארלי, הוא ללא ספק הצאצא המרשים ביותר בשושלת. בניו האחרים, שרובם ככולם בחרו לצעוד בדרך אביהם, בחרו בסגנון הרבה יותר דומה למקור – רוטס ראגיי קלאסי – בעוד שדמיאן הצעיר (36) גדל בדור של ג'מייקנים שהכיר מקרוב תרבויות שחורות אחרות, הושפע מהיפ הופ ומרוק וממקצבים אפריקאים לתערובת שכוללת מגוון רחב יותר, מקפיץ יותר וחד יותר של המוזיקה המוכרת. דמיאן הוא מאסטר של כל אחת מהזוויות הללו.
כל האסופה המורכבת הזו התגלתה בפשטותה בשנייה שדמיאן עלה לבמה. יחד עם הייפ-מן ג'מייקני בעל זקן ראסטות לבן, אימיג'ים של היילה סלאסי על המסך הגדול, הרכב מוזיקלי מהודק להפליא ודגלן (!) שלאורך כל ההופעה נופף בגאווה בדגל אתיופיה (ולא רק כמחווה להמוני האתיופים בקהל), החגיגה הקאריבית התפרסה לאורך כל ראשון לציון. ריח הליגליזציה המתקרבת לא הטעה – כבר לא היינו בראשון – ברוכים הבאים לג'אמרוק.
מהלך ההופעה עצמה היה וורסטילי, כשדמיאן, עם נוכחות בימתית רועמת וראסטות מרהיבות שמשייטות מאחוריו כמעיל רוח, שולט במצב הרוח של הקהל. בשירים השקטים הקהל שקע מעט, אבל התרומם בקול רועם בכל רגע שדמיאן שחרר את אנרגיית האריה שבתוכו, וכך עשה בחלקים רבים מהמופע. הפתיח האנרגטי ("Confrontation" הפותח גם את אלבומו השלישי "Welcome To Jamrock") נפגע מעט מירידת אנרגיה של כמה שירים והעדר המסכים (החשובים מאוד בהופעה מסוג כזה) בעשר הדקות הראשונות, אבל במהרה הלהקה ודמיאן התאוששו וזינקו לסדרה של שירים מלהיבי קהל (לדוגמה "Dispear", שבמקור מבוצע עם הראפר נאס), מרגשים ("It Was Written ) או פשוט קאברים חכמים לשירי אביו ("Exodus", "War", "Could You be Loved" ועוד). הקהל בעננים הירוקים.
יצאנו מהארץ לחו"ל, בפארק שמזכיר אווירה שחלמנו עליה. הגענו לג'מייקה המופלאה, ביקרנו באפריקה (עם שירי האלבום "Distant Relatives") ועד קצה העולם, באימיג' נפלא שריחף בזמן השיר המהפנט "Patience". לאחר כמעט שעתיים של הופעה, הגיע הזמן לחזור הביתה. לאחר חזר להדרן (הראשון מבין שניים), סיפר דמיאן על ההתרגשות הרבה שאוחזת בו בעודו עומד בציון, עליה שמע וקרא כל חייו. לרוב זה קלישאה של אמנים מחו"ל, אבל היה ברור שדמיאן מתרגש באופן אותנטי.
ברגע שגם החל לשיר את "Road to Zion", ומולו הונף שלט ענק מהקהל – " No More Racism in the Holy Land", כנראה שלט שבעצמו היה במחאה בכיכר רבין – חזרנו במהירות שיא לארץ, ארץ ציון, ארץ קשה, עמוסת סתירות, פילוגים ופוליטיקה, אבל גם עם יופי נדיר, רצון גדול להגיע לארץ המובטחת על אמת ופוטנציאל להפוך למשהו הרבה יותר גדול. דמיאן, כמו אביו, יודע שהדרך לציון הנכספת לא קלה, אבל חייבים להמשיך ללכת. עד שיהיה טוב כמו בשירים. עד שלא תהיה יותר גזענות, פלגנות ושנאת חינם כאן. עד שנוכל להיות גאים בדרך שעשינו.
