"Futurology" של מאניק סטריט פריצ'רז: אלבום נהדר בטיימינג גרוע

בשיר הרביעי של האלבום החדש של מאניק סטריט פריצ'רס – "Futurology" – הייתי צריך להוריד את האוזניות. צליל של סירנה הוא אפקט די נפוץ בשירים, אבל יש תקופות שבהן הוא מתקבל פחות בברכה ושולח אותך לכפתור הפאוז לבדוק אם זה רק בראש שלך או גם במציאות. במבצע הקודם זה היה "Ring the Alarm" של ביונסה שיצר בהלה רגעית במשרד, ואילו הפעם "The Next Jet to Leave Moscow" של מאניק סטריט פריצ'רז, כך שלפחות התקדמנו בגזרת המוזיקה שמותר לשמוע בעתות חירום.

כי ככה זה, ימיה הראשונים של מלחמה הם ימים של עימות בין ההרגל לחפש פסקול תומך חרדה והתחושה הלא נעימה שגם השיר הכי שוחר שלום בעולם הוא לחם ושעשועים בשעה שחרא אמיתי קורה בחוץ. עוד לא שמעתי על שיר שביטל מלחמה או שהכריע קרב, ואפילו הצל היה צריך לרדת בסופו של דבר לרחוב הממשי, כי שירי ראפ הרי לא באמת הודפים שמאלנים. וכך פיד הפייסבוק של חוג שוחרי השלום וחובבי המוזיקה הופך בימים הראשונים של מבצע צבאי לאירוויזיון של שירי הנגד: ברי סחרוף של "האחר", מרווין גיי וזמרים מצפוניים אחרים מעידן וייטנאם עם עדנה מיוחדת למסדר הפוסט Pאנק של להקות האייטיז הפוליטיות. כי אולי המוזיקה היחידה שנוח לצרוך בשעות כאלה היא זו שהולכת נגדך, מעוררת דחייה ולא מבקשת לפייס את האוזן.

המאניק סטריט פריצ'רז צעדו על החבל הזה בכל שנות פעילותם, בין אלבומים של Pאנק רוק חריף לבלדות מלודיות שדיברו את אותם מסרים פוליטיים והומניים אבל עטפו אותם בצמר גפן מתוק. הלהיט הכי גדול שלהם, בטח בישראל – "אם תסבלו את זה הילדים שלכם יהיו הבאים בתור" – היה מהסוג השני, וקשה להאמין שאחרת היה מצליח להגיע ליותר מקומץ אוהדים אנגליים בעיקר (אחת השיטות הטקסטואליות הקבועות של ג'יימס דין בראדפילד היא לחבר ניגודים כדי לייצר ניצוץ מסוכן במסווה של שיר פופ תמים, למשל "ריקודי דיסקו עם האנסים").

אחרי "Rewind the Film" שיצא לפני פחות משנה ונטה לצד האקוסטי־פולקי במובן הוולשי של המילה, "Futurology" הופך צד וכולל את השירים האנרגטיים יותר שהוקלטו באותו סשן. "Let's Go to War" הוא המנון מארש מקפיץ עם קריאת סינג־א־לונג שעוסק בצד המזכך והמעורר של יציאה לקרב ("בוא נצא למלחמה, לחוש קצת טוהר וכאב").

"Europa Geht Durch Mich" ("אירופה עוברת דרכי") מייצג את הצד הקראוט־רוקי של האלבום, שהוקלט באולפני האנסה הברלינאיים מתהילת דיוויד בואי, עם תנופת מסע על האוטובהן הגרמני. "Walk me to the Bridge" מקים לחיים את צליל הניצחונות של להקות אייטיז כמו הווטר בויז וסימפל מיינדס, עם פאוור קורדס מגובים בסינתסייזרים, ו-"Between the Clock and the Bed" היפהפה מארח את גרין גרטסייד מלהקת סקריטי פוליטי ששולח את האוזן ישירות אל הסול הבריטי הלבן של אותו עשור. יש גם שיר יפה בשם "Misguided Missile", אבל הוא נוגע יותר להלקאה עצמית ופחות לכיפת ברזל, כי בכל זאת אנחנו עדיין לא מרכז העולם.

השורה התחתונה: אלבום נהדר בתזמון מחורבן