כלב מי שלא אוהב אותך: סנופ דוג לא שכח שום דבר. ביקורת

בשכונות שמהן בא סנופ דוג אין שתי אותיות שמביאות יותר כבוד מ־OG. או.ג'י, אוריג'ינל גנגסטרז, אותם שורדים אורבניים שהצליחו למשוך הרבה מעבר לגיל שבו היו אמורים להיות בכלא או בקבר. וסנופ הוא בהחלט או.ג'י: מוכיחים זאת ללא צל ספק קריירה בת 25 שנים, אינספור להיטים ויותר ג'וינטים ממה שכל פלורנטין מעשנת. כפי שהוא טורח להבהיר מיד בפתיחת אלבומו ה־14 במספר "Coolaid", סנופ הוא מאדרפאקינג אגדה.

אבל גם בלהיות אגדה יש חסרונות – אתה לא צריך לנצח רק את הפרצופים החדשים שהצטרפו למשחק, אתה צריך לנצח גם את מי שאתה עצמך היית בימים שבהם היית צעיר יותר ורעב יותר. סנופ למד זאת בגיל צעיר, רגע אחרי שהוציא את הקלאסיקה האלמותית שלו, "Doggystyle", והוא בן 22 בלבד. מאז כל פיפס שהוציא – מתקופת הגנגסטר האלים, דרך הסרסור החלקלק ועד ימי הדוד המגניב שהוא היום – עמד בהשוואה לדמות המיתולוגית שלו באותו אלבום.

בשנים האחרונות סנופ מודע לזה יותר מתמיד. אם בחמש השנים האחרונות הוא ניסה להיאבק במלכודת הדבש הזאת בעזרת אלבום רגאיי (ושינוי שם זמני לסנופ ליון), הרי שב"Coolaid" הוא בוחר להשלים עם העובדה שכל מה שיוציא יעמוד בצל הבכורה האגדית שלו. הגיע הזמן. אין דבר מביך יותר מראפר ללא מודעות.

האלבום מתכתב עם "Doggystyle", אבל הוא לא נופל לנוסטלגיה מביכה. החל מהעטיפה (שאוירה על ידי בן דודו, שאייר גם את אותה עטיפה מיתולוגית), דרך הסאונד ועד האורחים שבאלבום. ממרום גילו סנופ יוצר ג'י־פאנק מעודכן. שורת המפיקים המכובדים – בהם ג'אסט בלייז, טימבלנד וג'יי דילה ז"ל – עזרו לו לחזור ולהתפקס על הסאונד הקליפורני, השמשי, של המכוניות הפתוחות ולהביא את סנופ של שנת 1993 לשנת 2016. זה טוב לשני הצדדים. אם האלבום היה רק מוותר על כמה שירים מיותרים, הוא אפילו היה נכנס לרשימת הקלאסיקות של סנופ דוג.

מה באלבום? סנופ חוזר לשורשים מבלי לשכוח שהוא חי בהווה

לשמוע? תחת השפעה, כמו שדוד סנופי רצה

Coolaid", Snoop Dogg"