לבן בחלום שחור: ג'ק ווייט מזכיר כמה מעט דרוש כדי לעשות הרבה

אז איך היה בפיקסיז? או שבעצם אתם אנשים של סאונדגרדן. ובעצם אני מתכוון לשאול, איך אתם מעדיפים את הגיטרות שלכם? שדופות וחורקות, או מפוארות ונוטפות שומן? ההפרדה הזו לשני מחנות היא לא באמת מוחלטת, ים של אפשרויות משתרע בין הרזון של הפיקסיז לסולואים המפוארים של הגראנג'. ובכל זאת היא עוזרת להסביר שתי גישות לכלי הנגינה המוביל של הרוק. זו שמשתמשת בגיטרה חשמלית כמצע לבנות עליו הרים של סאונד, וזו שמבקשת להפשיט אותה מכל הטריקים ולרדת למהות העירומה והבסיסית של הכלי.

ב"It Might Get Loud", סרט תיעודי שמפגיש שלושה גיטריסטים מובילים בני עשורים שונים – ג'ימי פייג', דה אדג' וג'ק ווייט – יש סצנה שבה נראה גיטריסט U2 בסטודיו שלו כשהוא מוקף גיטרות, מכשירי אפקטים ואינסוף כפתורים מנצנצים. דה אדג' מסובב אותם (או נותן הוראה לאסיסטנט שיסובב), מכווץ גבות ולא נח עד שהוא מחלץ מהמגבר את הצליל המושלם שהסתובב לו בראש.ג'ק ווייט לעומתו דופק שלושה מסמרים בקרש, מותח ביניהם מיתר, מדביק פיק אפ מצ'וקמק ואחרי רגע מוציא מהכלי המאולתר את אותה זעקת בלוז מטונפת שהפכה אותו לשגריר הבלוז־גאראז'־רוקנ'רול הכי מפורסם של דורו. העובדה שווייט הצליח להשאר נאמן לגישה הבסיסית הזו כל השנים מבלי להשתעמם מהמגבלות שלה ולעבור להקליט אלבומים אלקטרוניים משונים כמו ג'ון פרושיאנטה למשל, מעידה הרבה על הלהט שלו.

אפשר להיות חשדן כלפיו, להגיד שהוא הפך את השורשיות למותג ולטעון שההצמדות לעבר מקבעת את המוזיקה שלו. אבל הטענות האלה לא מחזיקות מעמד כשהרמקולים יורים עליך את "High Ball Stepper" מהאלבום החדש של ווייט, כולו תאונת דרכים מפוארת של גרוב מטונף ומגברים נאנקים. בזמן שהבלאק קיז, שעלו לגדולה לא מעט בזכות פריצת הדרך של ווייט, מתרגמים את הבלוז הזה לצליל מופק ומשויף שמשווה גדלים עם ההיפ הופ, ווייט נשאר נאמן לאמצעי ההבעה המינימליים. ב"Lazaretto", הקטע המעולה שנושא את שם האלבום, יש רגע שבו הלהקה מאטה ועוצרת ורק גיטרה חשמלית בודדת מתחילה לנגן סדרה של צביטות דוקרות על המיתרים. אם מקשיבים טוב אפשר לשמוע את הלחש של העור המתוח על התופים שרוטט עם כל צביטה, עדות לשיר עירום שמנוגן ומוקלט לייב, כשכל הנגנים באותו החדר.

וזה לגמרי לא מובן מאליו היום, בטח לא לאלבום שמתחרה בכל סחורת הפופ הכי מהונדסת ועל פי הדיווחים גם מצליח לא רע (מילא שמהדורת הוויניל המורחבת שלו שברה שיאי מכירות של שני עשורים – הפורמט הזה הרי מייצג את האתוס של ווייט ושל צרכני הסגנון שלו – אלא שגם בסיכום הכללי האלבום הזה מצא את עצמו עומד בראש טבלת המכירות האמריקאית). יש באלבום עוד שלוש או ארבע פצצות מחושמלות ("Would You Fight for my Love?", "That Black Bat Licorice") ועוד כמה שירים שנוטים לאמריקנה השורשית ומרשימים פחות. ואף שלא הייתה מזיקה קצת הרפתקנות מהסוג שווייט הרשה לעצמו ב־The Dead Weather, הרכב אחר שלו,"Lazaretto" מזכיר כמה מעט דרוש כדי לעשות הרבה מאוד. אם אתה ג'ק ווייט כמובן.

השורה התחתונה: רק מה הקטע של הדמיון בין השיר הרביעי ל"Criminal" של בריטני ספירס?