מצב כפית: אלבום חדש ונטול בולשיט ל-Spoon

"Spoon – "They Want My Soul

מכירים את החבר הזה שכלום לא קורה אצלו? אתה יכול לפגוש אותו היום, בשבוע הבא או בעוד עשר שנים, והשאלה "מה חדש" לא תיענה בשום תשובה מעניינת. הכל כרגיל, תודה, עדיין באותה הדירה, עושה את אותם דברים, נראה אותו דבר פלוס כמה שנים. בתיאוריה החבר הזה אמור להיות משעמם. בפועל כולם צריכים אחד כזה, אי של ביטחון בחיים שלך; כשכל שאר החברים עושים ילדים, עוזבים לאוסטרליה או משנים את השם לרפלקטורז ומוציאים אלבום של דיסקו קאריבי.

אז הנה הגענו לחלק שבו מדברים על להקות. יש משהו הגיוני באופן שבריט דניאל, מנהיג ספון, נראה גם בגיל 40 ומשהו כמו פרחח בן 20 וקצת – ג'ינג'י עם עיני תכלת ממזריות ופה שבהתאם לצורתו הלא סימטרית יורק בעקמומיות ארסית את השירים שלו, שאפשר לתאר כרוק קולג'ים בסמסטר שאף פעם לא נגמר.

מדד הביקורות של האתר Metacritic מדרג את ספון כלהקה הכי מפורגנת של העשור הקודם, בשקלול ציוני המבקרים וכמות האלבומים שהוציאו. "They Want My Soul", השמיני שלהם, לא ייחרב את סטטיסטיקת השערים, ולמען האמת יכול היה לצאת בכל אחת מ־15 השנים האחרונות ולא היינו שמים לב לכלום. הפסנתר הוא אותו פסנתר – קצת מזייף, מקיש אקורדים ביטלסיים קצובים ומדי פעם מתחרע באגרופים של ילד חסר סבלנות. הבאס־תופים יבשים כמו טוסט ועדיין מאוהבים בגרוב של "My Sharona". ובריט דניאל עדיין מחזיק מתחת לאטיטיוד ולקול נייר הזכוכית לב גדול ורגיש מאוד, שאחראי לתחושת העלבון הגאה שמאפיינת הרבה מהשירים של ספון.

"Do You" למשל – אחד השירים הכי יפים באלבום החדש ואי פעם – הוא נמרץ, חמצמץ ובעל טקסט שלא מתפענח בקלות. "Knock Knock Knock", על מערכת יחסים הרסנית, הוא ארסי ונושך, עם שריקה של שבט צופים, התפרצויות מדודות של מיתרים ופיצוצי דיסטורשן יבשים בחסות המפיק דייב פרידמן. "Outlier", שמתחבר אל הזנב שלו, מדגים את היכולת של ספון להגמיש את הסגנון מבלי לאבד את עצמם. גרוב התופים שלו מתגלגל ומהיר ופאנקי בהרבה מהארבע אל ארבע הקבוע של הלהקה, אבל הנחישות הקבועה של הגיטרות וטקסט שמתפקד ככתב אישום חידתי (משהו שקשור לפסקול הסרט "Garden State", לשחקן המעצבן זאק בראף שביים אותו וליושרה אמנותית) שומרים את הג'אם הפראי בגבולות העולם המוכר והיציב של ספון. מי שעוד לא מכיר את העולם הזה, "They Want My Soul" הוא כרטיס כניסה מוצלח אל אחת הלהקות שהכי קשה שלא לאהוב. מי שפוגש את ספון כמו שפוגשים חבר ותיק – לא יופתע גם הפעם אבל ממש לא יתאכזב.

בשורה התחתונה: מינימום בולשיט, מקסימום יושרה.