עכשיו דממה: Tatran ויועד ניר בשני אלבומים אינסטרומנטליים מצוינים

צמד אלבומים אינסטרומנטליים חדשים, של יועד ניר ושל הטריו Tatran, מוכיחים את הפוטנציאל של הז'אנר ואת יופיו

יועד ניר. צילום: יח"צ
יועד ניר. צילום: יח"צ
30 באוקטובר 2014

למרבה השמחה, ואף שהיא עדיין רחוקה ממיצוי, נדמה שהמגמה האינסטרומנטלית מתרחבת בשנים האחרונות בישראל. הרכבים מצוינים כמו טייני פינגרז או רמזייליך הם כבר מזמן שמות מוכרים בקרב שוחרי המוזיקה, גם מחוץ לגבולות הג'אז, הז'אנרים הקלאסיים או מוזיקה כלית אחרת שאינה מיועדת לרחבת הריקודים. לכן לא הייתה הפתעה גדולה בגילוי שלאחרונה ראו אור שני אלבומים אינסטרומנטליים: "The Next Dream" של יועד ניר ו"Shvat" של הטריו Tatran. בזכות צליל המאפיין בדרך כלל אלבומי רוק או פופ ותבניות מוזיקליות ידידותיות יחסית, האלבומים פונים גם לשוחרי מוזיקה פופולרית, ומציעים חוויה מופשטת גם לחובבי הפיזמון החוזר.

התצלום בגב עטיפת אלבומו של ניר, צ'לן שחי בניו יורק והשתתף באלבומים רבים של אמנים מוכרים מישראל ומחו"ל מדגים מרכיב בולט במגמה הזאת. זהו אלבומו השני של ניר, המופיע בו כשמבטו מופנה לשמים, עיניו עצומות ושערו מתבדר ברוח. יש אלמנטים נוספים בתמונה – כתמים צבעוניים המרבבים אותה ושמים שבהם שזורים עננים שמפרים את הסיטואציה האידיאלית ותואמים איזו אווירה מתוחה שמשרה המוזיקה – אבל התנועה החופשית של הרוח בשיער מייצגת נאמנה את הנכס העיקרי של האלבום: החירות האמנותית שניכרת בכל אחד מקטעיו. זוהי חירות שבולטת לא פעם באלבומים אינסטרומנטליים, גם מעצם טבעם, שמפנה עורף למגבלות השפה, זו שמייצגת לעתים גם תכתיבים אחרים, בהם טעמם של הקהל הרחב והעורכים המוזיקליים.

לחירות האמנותית יש ביטוי נוסף בשני האלבומים החדשים: את שניהם קשה לשייך לסגנון מוזיקלי מסוים. האלבום של ניר אווירתי יותר. הקטעים מתחברים לכדי סיפור שלם ואפשר לדמיין אותם משתלבים בקלות בפסקול של סרט – בסצינות המרדף, בקטעים המותחים ובמעברים הדרמטיים. גיבור האלבום הוא מן הסתם הצ'לו, שמוביל את רוב הרצועות, על רקע משטחי צלילי מהורהרים, תופים או כלי מיתר אחרים. זה לא צ'לו של רביעיית כלי מיתר המלווה שירים נוגים. זה צ'לו צורמני שמשרה על המאזין אי נחת ומותיר אותו דרוך לכל אורך האלבום המהנה הזה.

Tatran מוכרים יותר בישראל וכבר הספיקו לצבור קהל קבוע שמלווה אותם בהופעות. יש להם גרוב בכמויות וניתן אולי להגדיר את הסגנון שלהם כפוסט פיוז'ן, אבל האמת היא שכל הגדרה תחטא לאמת. מלבד פאנק וג'אז שמאפיינים את הפיוז'ן, יש באלבום שלהם גם רגעים של דרים פופ, של אלקטרוניקה ושל מטאל. בכלל, הטריו פחות מחוייב מניר לנרטיב או לתמה מוזיקלית רציפה, ולכן האלבום שלהם הוא רצף של הפתעות נעימות – בין רצועה לרצועה ובתוך השירים עצמם. האלבום מגיע לשיא ברצועה השביעית, שנפתחת עם מלודיה יפהפייה, צוברת תאוצה בסולו גיטרה עוצמתי ומסתיימת שוב במלודיה על רקע קצב מונוטוני ושטיחים רכים, אבל גם בקטעים שלפני ואחרי הכישרון של ההרכב ניכר ובעיקר אותו מוטיב אמנותי מופלא ונדיר למדי במוזיקה הישראלית – החירות.

השורה התחתונה: תהיו יפים ותשתקו