האוקיינוס השקט: "Blonde" של פרנק אושן הוא חדר בריחה מושלם

אחרי 4 שנים של צפיה, זה הגיע - פרנק אושן חזר עם מוזיקה בכמויות, חידות בשפע ואין סוף זהויות סותרות. מזלו, ומזלנו, שזה נשמע כל כך טוב

דו פנים. פרנק אושן. צילום מעטיפת האלבום "Blonde"
דו פנים. פרנק אושן. צילום מעטיפת האלבום "Blonde"
6 בספטמבר 2016

ראשית, שיעור קצר אבל חיוני באנגלית: המילים Blond ו־Blonde זהות בהגייה ובמשמעותן, אך מופרדות בעזרת e אחת קטנה המרמזת על שוני גדול – מין האדם שאליו המילה מיוחסת. בלונדיני או בלונדינית. בשפה האנגלית, בניגוד לשפות שמיות, שמות תואר מכלילים מגדרית, והדואליות של מילים כמו "בלונד" היא נדירה. פרנק אושן מרגיש בלונדיני/ת.

אלבומו השני והמצופה מאוד (ארבע שנות המתנה) של פרנק אושן דומה לקודמו ברוח האמנותית שלו, גם אם מגביר את הווליום שלה ל־11. שם האלבום (באופן רשמי "Blonde" אבל על העטיפה כתוב "Blond"), הוא רק מפתח אחד לפיענוח הפלונטר המחשבתי של אושן. מחשבות על זהות אתנית, מינית, דתית, גברית, נשית ואישית מעורבבים בפלטת הצבעים של אושן ליצירת גוון ייחודי, צבעוני ונדיר בו הוא מצייר את סיפוריו – המפתיעים במינוריות והיומיומיות שלהם.

קשה מאוד לנסות לעקוב אחר החזון האמנותי של אושן. במהלך 24 שעות הוא הפיל על ראש העולם שני אלבומים (הראשון, Endless, הוא אלבום ויזואלי ואוונגרדי יותר), קליפ ומגזין בשם "Boys Don't Cry" הכולל בתוכו דיסק עם גרסה אלטרנטיבית של "Blonde" עם סדר שירים שונה ושני שירים חלופיים. עם כמה שזה מבלבל, תהיו בטוחים שגם אם תקראו את כל 366 העמודים שבמגזין, תשננו את כל המילים ותבינו מה לעזאזל הוא בונה באלבום הוויזואלי (מדרגות רוחניות, אגב), לא תצליחו להבין את פרנק. אל דאגה, לא חייבים.

70 פנים לפרנק אושן. לא רק שאפשר לפרש את סיפורי האהבה הפשוטים של פרנק בדרכים שונות כל כך, הוא גם דואג להשאיר בהם רמזים לזוויות השונות מהן הוא יוצר. משפט אקראי לכאורה, שינוי קצב עדין, סימפול דיאלוג או שינוי שמתרחש באמצע שיר בדיוק בנקודת החצי של האלבום בן 60 הדקות – הכל מכוון, הכל מדויק עד להברה האחרונה.

את המפתח האמיתי לאלבום הניח פרנק באופן ערמומי למדי במקום שבו הכי צפוי לחפש – השיר הפותח, "Nike", שבו פרנק ממסגר בכמה משפטים את התמות של האלבום – מיאוס מקפיטליזם, המתח הפוליטי־חברתי בארצות הברית, דת ובעיקר הרהורים על פוליטיקה של זהויות. בשורה אחת קצרה, מעולה וחותכת, "וויד מתפורר לתוך נצנצים", אושן קורץ לסטריאוטיפים לתרבות השחורה הקלאסית (וויד), ולכאלו של הזהות המינית ומגדרית החתרנית שלו (נצנצים). בכלל, הכל מתערבב לתוך הכל, במשפטים, במילים, בסיפורים ובאלבום כולו.

התוצאה אטומה מעט. אושן יצר אלבום שמרגיש כמו חדר בריחה מעוצב לעילא אך מאתגר לא רק בתור חידה, אלא גם בתור חוויה. זה אלבום לא קל. אפשר להעביר איתו כמה שמיעות "קלילות", אבל עד שלא מתחילים לסדוק את השכבות החיצוניות שלו הוא לא מתגלה במלוא יופיו. אבל המאמץ מספק, משתלם וכתמיד מצליח לגעת בנקודות הכי חשופות ועמוקות.

מה באלבום?

חידה מוזיקלית יפהפייה

לשמוע?

כן, בסקרנות רבה ובלב פתוח

5/5

Blonde", Frank Ocean, 2016"