"Hit Reset": קתלין האנה נמצאת בשיא יצירתי חדש. ביקורת אלבום

עכשיו, כשהרעיונות של קתלין האנה כבר לא נשמעים קיצוניים, החדש שלה מסקרן מאי פעם

קתלין האנה (צילום: gettyimages)
קתלין האנה (צילום: gettyimages)
1 באוגוסט 2016

קתלין האנה פה כבר הרבה זמן. היא הייתה המייסדת של ביקיני קיל, להקת הפאנק הפמיניסטית האיקונית, והפכה את "Girls to the front" (במשמעות של "קדמת הבמה" אבל גם "חזית") ממשהו שהיא הייתה צועקת בהופעות במועדון קטנים לסלוגן מאחד שורות. אחר כך היא המשיכה ללהקת הפאנק האלקטרונית לה טיגרה ונעלמה לתקופה, בין השאר מסיבות בריאותיות (האנה סובלת מגרסה כרונית של מחלת ליים). "Hit Reset", האלבום השני של פרויקט הסולו שלה The Julie Ruin, תופס אותה בכושר הכי טוב שלה זה שנים.

דווקא עכשיו, כשהרעיונות של האנה כבר לא נשמעים קיצוניים, גם לא לחתך ציבור יחסית רחב, נשאלת השאלה כיצד יישמע אלבום חדש שלה. תשובה קצרה: נהדר. תשובה ארוכה יותר: 13 שירים, כולם מהירים, מעין פופ־פאנק חומצי עם המון סינתסייזרים, לופים ואינסוף כושר המצאה מוזיקלי. הכל קורה מהר – אחת, שתיים, אגרוף לפרצוף – ועוברים הלאה.

החלק שהכי חשוב לדבר עליו באלבום הזה, כמו בכל פרויקט של האנה, הוא הקול המדהים שלה: ילדותי, גבוה, צורם, חותך, ורסטילי בטירוף. בביקיני קיל זה היה קול מטיל אימה שבקע מתוך בליל של גיטרות מרסקות ותופים מהירים, לואו פיי מתוך אילוץ, לא מתוך בחירה כמו שעושים היום הילדים הפוזאיסטים. ב"Hit Reset" אותן מניירות ווקאליות מסובבות סביב רכיבים אחרים: מקלדות אייטיזיות, מחיאות כפיים, סולו גיטרה יפהפה ("Planet You","Record Breaker), קסילופונים. האפקט שונה בתכלית: במקום להתקדם באגרופים מורמים, האנה בעיקר לועגת ומגחיכה. הקול המתיילד שלה ממקם אותה בפוזיציה של ילדה נצחית שצועקת "המלך הוא עירום", מוציאה לשון, שוברת איזה ואזה ורצה לחדר. גם ב"Let Me Go", הכי קרוב לבלדה שמישהי כמו האנה תגיע אליו, כשהיא שרה מהלב לבן הזוג שלה (אדם הורוביץ מהביסטי בויז!), העקיצות כבר לא מופנות לנושא השיר אבל כן לפורמט שלו. בנשימות שלה בין השורות אפשר לשמוע אותה מגחכת, "מה זה השמאלץ הזה". וזה אדיר. ככה זה כשפאנקיסטים מזדקנים.

מה באלבום? סינת'־פאנק עצבני עם חוש הומור נהדר והמון המצאות מוזיקליות.

לשמוע? כן. קתלין האנה היא סולנית מדהימה שנמצאת בשיא יצירתי חדש.