נביאי שקר: רדיוהד טעו, ולא בכבוד שלהם להודות בזה

האלבום החדש של רדיוהד יצא לעולם כשהוא מלווה בקמפיין ויראלי שעושה הכל כדי להתחזות לקמפיין אנטי ויראלי. לא רק שכבר אין הבדל בין השניים, אלא שהחיזוי של הלהקה את העתיד היה פשוט שגוי

תום יורק (shutterstock)
תום יורק (shutterstock)
10 במאי 2016

רדיוהד ניהלו תמיד מערכת יחסים דו ערכית עם טכנולוגיה. בסוף שנות ה־90 הפכה המוזיקה שלהם למעין רוק דיסטופי: הטקסטים של תום יורק הפכו יותר ויותר חשדניים ומנוכרים כלפי החברה שטופת הטכנולוגיה, ספגו איזה משב רוח של אלימות עצורה ובו בזמן פיתחו כמיהה עזה לאהבה חסרת סיכוי. על סף המאה ה־21 הם היו נביאי הזעם הכי טובים שלנו. הדמויות בשירים – מעין פריק שואו של “יגעים, עניים, חסרי בית וסחופי סער״ למיניהם – היו חלק מפאזל מורכב ושאפתני יותר מזה ששאר המוזיקאים הרשו לעצמם לנסות להרכיב. ההאשמות ביומרנות לא איחרו לבוא, כמובן, אבל זה לא החלק המעניין.

מתוך הוידאו Burn the Witch
מתוך הוידאו Burn the Witch

מה שחשוב להבין על רדיוהד של 2016 הוא שהנבואה שלהם על העתיד התגלתה כשגויה. העתיד/ההווה הוא לא מטרופוליס קר ואפל. רדיוהד צדקו לגבי עליית הרובוטים, אבל שכחו לשקלל את העובדה שגם הרובוטים האלו אוהבים כסף. תום יורק דמיין שהמאה ה־21 תהיה חורף גרעיני, פלורסנטים ומשרדים נטושים, ולשם, באלבומים הקלאסיים "Kid A“ ו-"Amnesiac", הם גם כיוונו את הסאונד שלהם. אבל הדיסטופיה שבה אנו חיים היא אפוקליפסה של חיוכים וחום אנושי. הממשלה לא דחפה לנו מצלמות לתוך הבית – אנחנו עשינו זאת בשבילה ועוד הסכמנו לתנאי השימוש בשביל לקבל פרסומות מותאמות לצרכים שלנו.

והנה יוצא אלבום חדש לרדיוהד ב־2016, “A Moon Shaped Pool". והוא אלבום טוב, אפילו טוב מאוד, אבל לא זה העניין. העניין הוא שהוא מלווה, לא נעים להגיד, בקמפיין ויראלי. אין רע בקמפיינים פרסומיים וגם לרדיוהד מותר כמובן להשתמש בהם. גם בתקופה שבה דברים מהסוג הזה עוד היו נחלתן של להקות גדולות, שבה הדיון על “מיינסטרים נגד אינדי״ עוד היה בוער ורלוונטי, רדיוהד כבר מזמן לא הייתה להקה עצמאית. אבל העניין הוא שרדיוהד היו נראים מעט נבוכים מהמעמד הזה. ראשית נשלחו בדואר גלויות לחברי מועדון המעריצים עם ציטוט משיר בשם "Burn the Witch“ (שכנראה נכתב עוד בימי "Kid A“), וכולם געשו: המעריצים האובססיבים של רדיוהד חושלו הרבה לפני שמישהו חשב על טאמבלר. הם לא מתקשרים עם האלילים שלהם בטוויטר, הם רגילים לחפש צפנים סודיים בחוברות האלבומים. וכולם שרו במקהלה: רדיוהד שולחים גלויות! הם חוזרים לפורמטים חומריים! הם שונאים סטרימינג (טוב, תום יורק באמת קרא פעם לספוטיפיי “נפיחה של גופה מרקיבה״. הוא עמד במילה שלו; "A Moon Shaped Pool“ קיבל את הבכורה שלו אצל המתחרה, גוגל פליי).

מתוך הוידאו Burn the Witch
מתוך הוידאו Burn the Witch

אחר כך רדיוהד, כמו טינאייג׳ר במשבר, מחקו את כל הנוכחות האינטרנטית שלהם: את האתר, את הפייסבוק, את הטוויטר. עוד אייטמים, עוד סיקור, עוד רפרנסים ל-"How to Disappear Completely“ בכותרות. אחר כך היה קטע אנימציה קצרצר עם ציפור חמודה, ואז, רק אז, בתום כל הטררם הזה, הגיע הסינגל הראשון, "Burn the Witch“ (מלווה בקליפ באמת מדהים, עם עוד ציפורים חמודות וגם כמה אימג׳ים מטרידים יותר) ואחריו עוד אחד – "Daydreaming“. וזה העניין.

העניין היה יכול להיות האלבום, אלמלא הם היו עושים את כל הפרפורמנס המוזר הזה מסביב, שצועק בקול רם “אל תשימו לב אליי! אל תסתכלו!״, והמטרה האמיתית ברורה לכל מי שמכיר את השיטה אפילו קצת. רדיוהד טעו כי הם לא חשבו שהעתיד יכלול מנגנון יחסי ציבור כל כך גלובלי, כי הם חשבו שהם יוכלו להסתדר בלי השיטה. אבל הם טעו, ולא בכבוד שלהם להודות שהם טעו. ומהלכים מבולבלים כמו זה (מבולבלים רעיונית, האלבום קיבל המון חשיפה והקמפיין הצליח) הם התוצאה. השיר האחרון ב-"A Moon Shaped Pool“ הוא "True Love Waits“. זהו שיר שמוכר למעריצים מהופעות עוד משנת 1995. אפשר לומר מה שרוצים על רדיוהד של אז, או על רדיוהד של עכשיו, אבל כותרת השיר מסכמת באופן מושלם לא רק את זה שהשיר מצא את ביתו כעבור 20 שנה, אלא גם את מערכת היחסים בינם לבין המעריצים שלהם.