הניתוק מהמציאות הוא היופי ונקודת התורפה של האלבום החדש של הקולקטיב

יופיו של האלבום החדש של הקולקטיב, "פנגיאה", הוא גם נקודת התורפה שלו - הוא זר לחלוטין למציאות

הקולקטיב. צילום: אדם קלדרון
הקולקטיב. צילום: אדם קלדרון
25 ביולי 2014

זה שבועיים שידיעות קשות מכות בנו חדשות לבקרים. בשורות מרות על חיילים מתים ותמונות מזוויעות של גופות תושבי עזה מוטלות בצד הדרך, ממלאות את אוויר הקיץ הדחוס ממילא. את האירועים מלוות צווחות הקוראות לשפוך דם ושלל גידופים בהמיים. על רקע זה רואה אור האלבום החדש של הקולקטיב.

טרוניה מקובלת בקרב המוזיקאים הישראלים היא שהמצב הנפיץ בישראל הופך את העשייה האמנותית, ובכללה גם את הפקת היצירה והפצתה בציבור, לקשה במיוחד. רגע אחד אתה מתייחד עם כמוסות הלב בחשכת האולפן, ורגע אחר כך המציאות שבחוץ מתנפצת בקול גדול במהדורות החדשות. עוד לא סיימת לתכנן את סיבוב ההופעות שלך, וכבר אתה נאלץ לדללו בשל המצב הביטחוני. ובעוד אתה נתון בציפייה דרוכה ליום שבו היצירה תצא לאוויר העולם, תעבור דרך סוכני התרבות ותגיע אל הקהל, מתברר שביום שלפני הקהל בכלל נתון בחרדה קיומית או בסערת קרב, וזמן האוויר נכבש בשטף מילים על ענייני השעה.

זהו אכן מצב מורכב, אך יש לא מעט מקרים שבהם הוא שירת היטב אמנים שהיו קשובים לרוח התקופה. נעמי שמר הפכה לסמל לאומי בעקבות "ירושלים של זהב" שנכתב בסמוך למלחמת ששת הימים, ועוד לפניה זכתה יפה ירקוני לתואר "זמרת המלחמות". אבל לא רק משוררי קרבות קנו את שמם בחסות המלחמה – אהוד בנאי והפליטים, סי היימן, משינה, מאיר אריאל (שלאחרונה ציינו 15 שנה למותו), בנזין, הבילויים, שלום חנוך – כל אלה ועוד זכו לתהודה דווקא בזכות השתלבותם במאורעות פוליטיים, גם אם לעתים ספגו ביקורת על עמדתם.

אז ייתכן ש"המצב" איננו איזו גזרת גורל שתוקעת מקל בגלגלי המוזיקה הישראלית, וחלק מהאחריות לקשיי ההשתלבות במרחב הטעון שלנו צריכים המוזיקאים לקחת על עצמם. ואולי יש מחיר גם לנטייה שהתקבעה אצל רבים מהאמנים, להתנכר להתרחשויות שסביב החדר האינטימי ולקלישאה הרווחת "אני אמן, לא פוליטיקאי". צמצום המבט אל האישי הוא בחירה אמנותית הגונה ומובנת, אולם כשם שיש מחיר לנקיטת עמדה פוליטית, יש גם מחיר לא־פוליטי לכאורה.

"פנגיאה", האלבום החדש של הקולקטיב, נופל קורבן לזמן יציאתו לאור, והאחריות לזרותו להווה מוטלת גם על חברי ההרכב. היא במידה רבה מכוונת, הזרות הזאת: בשונה מהאלבום הראשון, שהגרוב והאנרגיות היו לבו הפועם, בפנגיאה הכיוון הוא דווקא מעלה, רחוק מהממשי ואל הקצוות המרוחקים יותר של התודעה, או לעומק, אל הפינות הנסתרות יותר של הנפש. אפשר, אם מתאמצים, לזהות התייחסות למיקום הגיאוגרפי ולמצב הצבירה – במיוחד בשיר "Happiest of All Memorial Days" שפורט, מסיבות מובנות, על איזה נים מקומי – אבל זה יהיה קישור מאולץ, כמו אחרי פרידה כאובה, גם "ברווזים ברווזים" יכול להישמע כאילו נכתב בדיוק עלינו.

הייתי שמח אם היה מתאפשר מדי פעם לכל אחד מהמוזיקאים המוכשרים של הקולקטיב להפגין את יכולותיו (כן, סולו גיטרה וזה), אבל גם באלבום שפועל כיחידה מוזיקלית אחת האיכויות המוזיקליות של ההרכב מורגשות, ובהן בעיקר היצירתיות והדמיון. יש באלבום שפע של מקוריות וגם תחושה של פנטזיה, אבל העולם המדומיין של הקולקטיב קטן מכדי להיות משקל נגד למסה הכבדה של ההוויה הישראלית בעת הזאת. הטיסה של הקולקטיב ממריאה מדי כמה רגעים, אבל עוד לפני שהיא עוזבת את המרחב האווירי, היא נאלצת לנחות בשל אזעקת אמת.

השורה התחתונה: לא בסולם של שירת הסירנה