49 אחוז: רויקסופ נשמעים כמו המוזיקה שפעם חתרו כנגדה

משהו לא צפוי עבר על רויקסופ בשנים האחרונות. עשור וקצת אחרי ".Melody A.M", מאלבומי האלקטרוניקה היפים ומעוררי ההשראה אי פעם, נדמה שהמניפה המוזיקלית של הצמד הנורבגי הצטמצמה מאוד. רויקסופ התגלו במקביל לעליית האלקטרוקלאש הקר והמנוכר ובמידה רבה שרטטו נתיב חלופי לציר ניו יורק־ברלין־פריז ששלט באלקטרוניקה של תחילת העשור הקודם. במקום ביטים אפלים של די.ג'ייז שמרכיבים משקפי שמש בלילה, רויקסופ הציעו מלודיות חמימות של זריחה. במקום מיניות קינקית ובגדי עור, סימפוניות צעצועים בגוון זרחני של גירי פנדה. זו הייתה אלטרנטיבה כיפית במיוחד לסאונד הדומיננטי של אז, והיא גובתה בכישורי הפקה עילאיים שאפיינו גם את שאר האלבומים שרויקסופ הוציאו, בהם "Junior" הכמעט מופתי. מי יכול לשמוע את "Happy Up Here" ולא לנגוח בתקרה מרוב אושר?

כישורי ההפקה של רויקסופ לא הלכו לשום מקום, אבל ב"The Inevitable End" הם מגויסים למוזיקה שנשמעת יותר מתמיד כמו זו שהם פעם חתרו נגדה. קטעים כוחניים, דחוסים, שמכים בפטיש גם כשהטמפו אטי בזמן שהמילים מציירות דווקא פגיעוּת וחולשה. "אנחנו מרגישים שזו פרידה מהפורמט המסורתי של האלבום", הודיע הצמד הנורבגי לא מזמן באתר האינטרנט שלו, ולמרות ההבהרה שלא מדובר בסוף דרכם המוזיקלית אלא רק בפעם האחרונה שהם מתכננים להוציא דבר מוזר כזה – אלבום שלם – רוח קודרת של פרידה שורה על "הסוף הבלתי נמנע".

החל מ"Monument" שהופיע באי.פי המשותף עם רובין ומקבל כאן גרסה מנופחת מסטרואידים ועד "Thank You" הסוגר במילים "על כל מה שעשית בשבילי, ועל הידיעה שאף פעם לא תעזוב כמו שאני עזבתי" – משפט שבקלות יכול להתפרש כמכתב פרידה מהמאזין הנאמן. תאונת הדרכים שסוזן סאנדפור שרה עליה ב"Running to the Sea", שיר בן שנתיים שבאופן מעט מאכזב מתגלה כמצטיין באלבום, רומזת שלקדרות של רויקסופ יש אולי אחיזה בחיים האישיים ובמוות.

חבל שהשלטון המוחלט של האפלה מטיל על האלבום כובד כזה, עד שכשמגיעים לשיר החמישי נדמה שעברה חצי שעה, מה שלא רחוק מהמציאות: "Sordid Affair" ו-"You Know I Have to Go" שמופיעים בהתחלה הן בלדות עצב חלליות שכל אחת מהן אורכת כשבע דקות. אחר כך צריך לא מעט סבלנות כדי להכיל עוד 40 דקות של מלנכוליה אפית שאין ספק בכנותה ובמעלות האסתטיות שלה, אבל אין בה רמז להומור הישן של רויקסופ שדרוש פה כמו מסכת חמצן. אולי ההצהרה על מיצוי פורמט האלבום מעידה בסך הכל על הקושי של הצמד למצוא מבנה נכון לאסופת השירים הכי כנה וחשופה שהם אי פעם כתבו.

שורה תחתונה ואולי הם סתם בתקופה לא משהו