באסה או קלאסה: "הקמצן" עם יעקב כהן בעיקר בסדר

הגרסה החדשה ל"הקמצן" בכיכובו של יעקב כהן לא עושה חסד עם הקלאסיקה

"הקמצן". צילום: ז'ראר אלון
"הקמצן". צילום: ז'ראר אלון
8 בספטמבר 2014

שלוש מאות וחמישים שנה אחרי שהועלתה לראשונה חוזרת לבמת התיאטרון הלאומי הבימה "הקמצן", הקומדיה הקלאסית מאת מולייר. פחות מעשור אחרי העיבוד המבריק הקודם, שהועלה בתיאטרון החאן בירושלים בבימויו של מיקי גורביץ' ובכיכובו של אריה צ'רנר, ובמקביל לעיבוד חדש למחזה "טרטיף" מאת מולייר בבית לסין. תוסיפו לסיפור את "החולה המדומה" מאת מולייר, שהועלה לפני שלוש שנים בתיאטרון באר שבע, ותקבלו הוכחה בועטת לכך שעבור התיאטראות הרפרטוארים בארץ, הסטיריקן הצרפתי הפך לחנוך לוין בבגט. למה? בניגוד לרוב המחזאים הקלאסיים (שייקספיר תמיד יהיה היוצא מן הכלל), הקומדיות של מולייר הן תמיד שתי ציפורים במכה אחת – גם נודפים ארומה מכובדת וגם מתאימים לקהל המחפש בידור קליל לשעתיים. הרי קמצנים תמיד היו ויהיו, ולכן הרפגון ממשיך להצחיק. כנ"ל לגבי היפוכונדרים, וכמובן רמאים המתחזים לאנשי דת ומבטיחים נסים ונפלאות.

הפעם זה יעקב כהן, קומיקאי בחסד ושחקן דרמטי מחונן, שמגלם את הרפגון – אלמן קשיש חסר חן ותואר שאהבתו האמיתית היחידה נתונה לקופת החיסכון שלו. כדי להוסיף לה עוד כמה מטבעות הוא יקריב ללא היסוס את עושרם ועתידם של בנו קליאנט (אביב אלוש) ובתו אליז (רינת מטטוב). וכמו תמיד במחזות של מולייר, גם כאן בוחשת גלריה ססגונית של טיפוסים מפוקפקים בקלחת, בהם נערה תמה המאוהבת בבן אך מיועדת לאב (נלי תגר), מאהב תחמן (עידו ברטל), שדכנית עשויה ללא חת (טלי אורן), משרתים עם אג'נדות עצמאיות יותר ופחות (דניאל סבג ועידן אלתרמן) ועוד.

על החינגה הקצבית מנצח הבמאי אילן רונן, שעבד עם כהן גם בעיבוד המרשים ל"הסוחר מוונציה" של שייקספיר. לפחות בפן הוויזואלי נראה שב"קמצן", בניגוד לשמו (ולמצבו הכלכלי של התיאטרון שהעלה אותו), לא נחסכו הוצאות כדי להעלות הפקת דגל מושקעת. התאורה והתלבושות למשל מעוצבות לעילא. מרשים הרבה פחות רעיון הדלתות הרבות על הבמה, הנפתחות ונסגרות ללא הרף. זה גם לא מקורי (ד"ש לבמאי אודי בן משה), ובעיקר לא משרת את המקצב הקומי המתגבר שבלעדיו מחזה ארוך (שעתיים וחצי כולל הפסקה) כמו "הקמצן" לא ממריא. הנפגע העיקרי הוא למרבה הצער יעקב כהן עצמו. הוא מגייס לתפקיד את כל המניירות ההיפר אקטיביות המתבקשות, אבל משהו הולך לאיבוד בהמולה וזה נחשף בעיקר במונולוג השיא שבו מגלה הרפגון שכספו נגנב. הקהל אמור לשאוג מצחוק בסצנה הזאת, לא להסתפק בגיחוכים מנומסים. הרפגון הנוכחי חסר את השילוב המנצח של דמות מרושעת, מעוררת רחמים ומצחיקה עד דמעות, ומדובר בשולחן החייב שלוש רגליים לעמוד יציב.

יוצא שפרט להופעה קומית מבריקה (נוספת) של טלי אורן, ועידן אלתרמן הסוחט הרבה מיץ מלימון קטנטן לכאורה בתפקיד הטבח שהוא גם העגלון – שאר השחקנים בעיקר בסדר. בלי ציניות, פשוט ציון עובדה. ההפקה כולה היא בעיקר בסדר, וספק אם מולייר היה רואה בזה מחמאה.

השורה התחתונה: בסדר כבר אמרנו?