בלי נדר

"השבועה" – עבודתו החדשה של שי פיטובסקי בקבוצת הצעירים של הבימה – כוללת לכאורה את כל המרכיבים הנכונים שהצגה צריכה כדי להפוך לפנינה. אחרי הפסקה ארוכה פיטובסקי שב כאן לחיק הפנטזיה הבימתית הפיזית, ז'אנר שאליו השתייכו "ביאטריצ'ה" ו"תקלה" – שתי היצירות שהפכו אותו לכוכב בשמי התיאטרון הישראלי. לצד הפנים המוכרות ברובן של השחקנים מקבוצת הצעירים, יש כאן גם חיזוק מפתיע בדמות רן דנקר, הרכש החדש של התיאטרון הלאומי. החומר הוא מעשייה יהודית אפלה מהמאה ה־16, שמשיקה במידה מסוימת לטרנד הערפדים המאוס סטייל "דם אמיתי" ו"דמדומים". אלא שחרף ההבטחה הגלומה במרכיבים, "השבועה" משדרת בעיקר עייפות חומר והיעדר חדווה משווע.

המעשייה שבה בחרו פיטובסקי ושותפתו לעיבוד שחר פנקס עוסקת בדיהון (דנקר), מלומד צעיר שמבטיח לאביו הסוחר לפני מותו להימנע מהפלגה בים. אלא שכצפוי בסיפורים מעין אלה, ההבטחה מופרת במהרה ודיהון מוצא את עצמו בארץ רחוקה, שבה מולך אשמדאי מלך השדים. במהרה מוצא את עצמו דיהון נקרע בין עולם בני האדם, שבו מחכים לו אשתו ובנו, לבין עולם השדים המושך.

השבועה. צילום: ז'ראר אלון

אפשר להבחין בפוטנציאל שהיה כאן לקסם בימתי, אך התחושה היא שפיטובסקי לא הצליח למצוא חיבור אמיתי לחומר, כזה שיאפשר לו לנסח אמירה אמנותית מנומקת ומשכנעת. הלב שלו לא נמצא בהצגה, וכתוצאה מכך היא מרגישה רוב הזמן כמו מכונה ללא מפעיל. השחקנים המשובחים נותנים ברובם הופעות מאומצות וצעקניות, שמדגישות אף יותר את הנתק בינם לבין ההתרחשות. את הסצנוגרפיוּת הווירטואוזית שבלטה בעבודות קודמות של פיטובסקי מחליף כאן סט גנרי למדי של טריקים, שאת רובו ראינו כבר יותר מפעם בהצגות אחרות. לעתים זה עדיין יפה מאוד ויזואלית, הרבה בזכות עבודתם של מעצב התפאורה ניב מנור ומעצבת התלבושות נטשה טוכמן־פוליאק, אלא שמאחורי התמונות היפות לא מורגש עומק או מטען רגשי משכנע.

אחרי שכיסינו את כל הפרטים השוליים, הגיע הזמן לדון בשאלה שלשמה בעצם התכנסנו: איך רן דנקר? האמת, אם יש מרכיב אחד שהופך את ההצגה הבעייתית הזאת לראויה לצפייה היא ההופעה שלו. מרגישים שדנקר חזר מלימודי המשחק בארצות הברית עם כלים אמנותיים מרשימים שמאפשרים לו לעשות שימוש מכוון היטב בכריזמה הבימתית שלו. ההופעה של דנקר מעוררת הרבה סקרנות לגבי התפקידים הבאים שלו, בתקווה שיקח חלק בהצגות יותר טובות.

שורה תחתונה: הצגה חלולה ומפוספסת, עם נקודת אור בדמות הופעתו הכריזמטית של רן דנקר