גוף ונפש

"סיראנו דה ברז'רק" בבימויו של גלעד קמחי היא אמנם הצגת בידור מרהיבה ועשויה היטב, אך לא יצירת אמנות של ממש

סיראנו דה ברז'רק. צילום: דניאל קמינסקי
סיראנו דה ברז'רק. צילום: דניאל קמינסקי

"סיראנו דה ברז'רק" של אדמון רוסטאן הצרפתי מ־1897 הוא מחזה שבמרכזו עומד המתח בין הגוף לנשמה ובין החומר לרוח. גיבורו מסמל יותר מכל את הטרגדיה האקטואלית מאוד של איש הרוח בעל הנשמה היתרה והגוף הפגום, בעולם הסוגד לצורה החיצונית. דה ברז'רק הוא בעצם דמות אמיתית מהמאה ה־17: לוחם, משורר ומחזאי, שכישרונו הספרותי לא הגיע לידי מיצוי בעיקר בשל נטיעתו לבקר וללעוג לכל מה שזז. בסוף המאה ה־19, עת שהתיאטרון האירופי נטה לנטורליזם ולעיסוק בנושאים חברתיים עכשוויים, חיבר רוסטאן מחזה "לא אופנתי" בחרוזים שערבב פרטים מחייו של דה ברז'רק עם סיפור מומצא על משולש אוהבים בינו לבין דודניתו רוקסאן והאציל הצעיר והיפה כריסטיאן.

דה ברז'רק מאוהב ברוקסאן, אך לא חושב שיש לו סיכוי בגלל כיעורו ועל כן הוא משאיל את כושר הביטוי שלו לכריסטיאן, שהופך בפועל ל"גוף" עבור נשמתו. לעומת זאת, ההפקה שאותה ביים גלעד קמחי עבור התיאטרון הקאמרי היא קודם כל יצירה של גוף ושל יופי חיצוני. ההצגה מתפקעת מרוח נעורים נלהבת, תמה, שובבה, וירטואוזית, אך עם זאת משוללת עומק וכאב אמיתיים, שכן נמצאים במחזה. זוהי מכונת בידור עשויה היטב ובאהבה ניכרת, אך לא יצירת אמנות של ממש. אין ספק שכהצגת בידור מרהיבה ומבוצעת היטב, "סיראנו דה ברז'רק" הוא חוויה שמומלץ לעבור. מדובר באחד משיאיו של התיאטרון הקאמרי בניסיונו להגשים בישראל את הערכים של ברודוויי ו־ווסט אנד, וגם ניצחון משמעותי לסגנונה של אסכולת בית צבי נוסח גרי בילו, כאשר בוגרי המוסד חולשים כאן על הרוב המוחלט של התפקידים לפני ומאחורי הקלעים. אך אם יש ערך אמנותי להפקה של "סיראנו דה ברז'רק" של הקאמרי הוא נובע בעיקר מהתרגום המשובח להפליא של דורי פרנס, שעשה עבודה מוקפדת וחכמה יותר מאי פעם, וכן ממשחקם של כמה מהשחקנים. קמחי בונה עולם בימתי קולני, ססגוני, מבוסס על אפיונים פיזיים, שנועדו ליצור רושם מיידי. רוב שחקני המשנה, כולם גברים, מדלגים בזריזות בין דמויות שונות, שחלקן אף נשים. עבודתם היא וירטואוזית ומעוררת הערכה, אך לא הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית ממשית לדילוגים האלה וגם למעברים בין המינים, מעבר לצורך לבדר את הקהל.

מי שמצליחים לחרוג מתחושת החינגה הבידורית וליצור דמויות בעלות משקל ועומק מסוימים הם דודו ניב בתפקיד ראגנו, האופה עדין הנפש, עידו רוזנברג בתפקיד כריסטיאן וכמובן איתי טיראן בתפקיד סיראנו. הרבה מאוד סופרלטיבים כבר הומטרו על איכויותיו של טיראן, אך כל עבודה חדשה שלו מוכיחה כי ההצלחה אינה מסיטה אותו מדרכו. גם סיראנו בביצועו – חרף הבעייתיות בעובדה שהמשורר המכוער הוא באופן מובהק הנוכחות הכי סקסית על הבמה – הוא מלאכת מחשבת מבריקה, מורכבת ומלאת ניואנסים, שאפילו רק היא מהווה סיבה מספיק טובה לרוץ לראות את ההצגה.

שורה תחתונה: הצגת בידור משוכללת, עם עבודה יוצאת מהכלל של איתי טיראן בתפקיד הראשי