ההצגה "כולם רוצים לחיות" מעוררת מחשבות על פולחן חנוך לוין

במועדון צוותא מועלה בימים אלה במינימום באזז מחזה קומי־מוזיקלי בשם "האיש שלא אהב את חנוך לוין". גיבורו הוא סטודנט לתיאטרון המתוודה בפני חברתו שהוא לא אוהב את חנוך לוין, ובכך מסמן עצמו כמוטציה מסוכנת שיש להחזיר למוטב או להשמיד. זו מחשבה העולה לתודעה לנוכח הפרמיירה המתוקשרת בתיאטרון הקאמרי להעלאה המחודשת של "כולם רוצים לחיות", מחזהו של לוין משנת 1985, תקופה בה היה בשיא כושרו ותהילתו.

מפעל ההנצחה לחנוך לוין הוא מכונה משומנת המונעת משלוש מטרות: חשיפת קהלים חדשים למחזותיו הקלאסיים, העלאה ראשונה למחזות שסיים לכתוב לפני מותו וקיבוע שמו כמחזאי הדגול בתולדות התיאטרון הישראלי. שתי המטרות הראשונות ראויות לכל שבח. השלישית חצתה את הגבול בין חינוך לגיטימי לשטיפת מוח. לוין היה יוצר מבריק ובעל שליטה אבסולוטית במילה הכתובה, שפה ייחודית ותפיסות קיומיות שבאו לידי ביטוי כמעט בכל מחזותיו. עדיין, התחושה שחובב תיאטרון ישראלי שלא רואה בלוין קדוש הוא אויב העם היא היסחפות. גם העובדה שהמנוח היה איש מופנם ושונא פרסום רק מעצימה את תחושת הקרנבל שאיבד פרופורציה, אבל בזה ישראלים תמיד הצטיינו (ע"ע אריק איינשטיין).

לעצם העניין, "כולם רוצים לחיות" הוא מוצר מלוטש ויעיל. מיטב השחקנים עדיין מתענגים על הזכות להגיש את הטקסטים המעוצבים לעילא, והמחזה הנוכחי עומד בכל הסטנדרטים. רמי ברוך, חוד החנית בהעלאות המחודשות למחזותיו של לוין בתיאטרון הקאמרי בשנים האחרונות, מסתער בלהט על התפקיד הראשי של הרוזן פוזנא. אציל נלעג, מיזנטרופ, חרמן ואגואיסט ששליחי מלאך המוות מתדפקים ללא אזהרה על דלתו. טעות ביורוקרטית מאפשרת לו פתח הצלה. מלאך המוות יחון אותו אם ימצא מי שיסכים מרצונו החופשי למות במקומו. רק שאז מתברר שכל נזקקי ומדוכאי הארץ – עבדים, זקנים ושבורי לב כאחד – מסרבים לוותר על חייהם.

זוהי קומדיה שחורה משחור הכוללת את כל האלמנטים הקבועים של לוין: דמויות המנהלות יחסי שנאה־שנאה עם העולם, האדם כעבד לחולשותיו ותאוותיו, נישואים כלא יותר ממשחק כוחות נלעג, והישבן הנשי כנשק יום הדין. כל השחקנים עושים עבודה ראויה ובראשם ענת וקסמן, יצחק חזקיה, תמר קינן ובעיקר יוסי גרבר ודבורה קידר הנפלאים כהוריו הקשישים של פוזנא. הבמאי אודי בן משה חוזר לאלמנטים הוויזואליים האהובים עליו: במה גדולה וכמעט חשופה, תנועה מעגלית של דמויות נכנסות ויוצאות, תחושת צפייה בתיאטרון רחוב ומוזיקת רקע קרקסית־קברטית שהלחינה קרן פלס.

הכל ממש בסדר וכולם יוצאים מהאולם מרוצים. אז מה בכל זאת חסר? אולי תחושת הרעב האמיתי המאפיינת מפגש ראשון עם אתגר חדש, שממנה נוצרת אבקת הקסם ההופכת עוד מחזה טוב לאירוע בלתי נשכח. "הרטיטי את לבי", מפגש הפסגה הראשון של המשולש לוין־ברוך־בן משה שהועלה לפני שבע שנים, היה אירוע כזה. "כולם רוצים לחיות" הוא הרבה דברים טובים, אבל מרטיט הוא לא.

השורה התחתונה: עוד יום עבודה במשרד