יוצא מגדרי

"ג'נדר בנדר", יצירתו החדשה של הכוריאוגרף עידן כהן מושקעת מאוד: יש מאחוריה רגשות כנים ומחשבה, השפה התנועתית מקורית ונועזת, היא מבוצעת על ידי חמישה רקדנים טובים וגם פס הקול עושה עבודה טובה אלא שבכל זאת משהו חסר שם. איזה קסם שמשאיר אותך בתום המופע ישוב על הכסא, מנסה למשוך עוד קצת את החוויה לפני שהכל מתפוגג וצריך לחזור לחיים. כמו בעבודותיו הקודמות גם כאן הולך כהן אל הקצוות. הוא איננו אמן של אמצע הדרך, לא פוזל לאהבת הקהל וחף ממאנירות. הוא הולך עם האמת שלו וב"ג'נדר בנדר" הוא הולך לחפש אותה בתוך עצמו: בהיותו אדם, הומו, יוצר ורקדן  עם כל מה שזה אומר עליו ועלינו. השם שהוא בחר לעבודה החדשה שלו מכוון לעיקר והוא, כך נראה, משאיר לנו לתהות על הדרך שבה בחר לבדוק, לחזור ולבדוק שוב בדרך קיצונית ומטלטלת מה מרכיב את דימויי הגבריות והנשיות בחברה שלנו ומה קורה למי שלא עומד בסטנדרטים הללו.

ב"ג'נדר בנדר" שאותה מתאר כהן כאוטוביוגרפיה מדומיינת הוא נע בין הזמנים באופן בלתי לינארי ומציג תפיסות של גבריות ונשיות במקומות ומצבים שונים בחייו. בקיבוץ הסוציאליסטי (כהן נולד וגדל בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל), במהלך שנות השמונים שבהן התבגר ועזב את הקיבוץ לטובת בית הספר לאמנויות במצפה רמון, ועד לימינו. החשיבה המורכבת של כהן מרחיקה את יצירתו מסיפור שיש בו סדר צפוי מראש ומציגה רצף שיש בו תהפוכות ואי בהירויות. לא תמיד ברור מה בעצם הולך כאן, אבל זה לא מונע מהרגש לעבור ולפעמים גם לטלטל. העניין הוא שזה לא קורה מספיק ובמיוחד לא בחלקה האחרון של היצירה שמתארכת מדי וגוועת לאיטה בסוג של מיסמוס מתסכל.

השפה האמנותית של כהן כאמור מובחנת וחזקה. הרקדנים המשובחים- שלש רקדניות ושני רקדנים- מבצעים בוירטואוזיות חומר תנועתי תובעני מאוד שדורש יכולת טכנית ונוכחות בימתית. הם פוסעים אל מרכז הבמה בצעד רחב, בזרועות פשוטות מפגינים את שריריהם המתבלטים ומאגרפים בכח את כפות ידיהם. גברים של ממש, חסונים ושזופים, מלאי ביטחון עצמי ומושאים לחיקוי. אחר כך זה כבר נעשה מורכב יותר – תנועת הקבוצה באוניסונו חד שרקדניה גם עוטים תלבושות דומות בגווני שחור ואפור עם נגיעות של זהב ואדום – מתפצלת לקטעי ריקוד פרטיים שיש בהם גם נגיעות של חמלה ורוך. פה ושם גם צומחות להן חלופות לגבריות המסוקסת ההיא מהקיבוץ, זו הסגפנית שיודעת כל. שנות ה-80 נראות על הבמה הרבה יותר עליזות צבעוניות – יש מוסיקה טובה ומגזינים שווים וגם הרבה אקססוריז, במיוחד נעלי עקב בשלל צבעים ודגמים – שמשמשים את מי שרוצה לבטא את עצמו ויש יותר מודלים לגיטימיים עבור גברים ונשים שרוצים לחיות על פי דרכם ובחופש. אלא שלקראת הסוף, כאמור, זה קורס, והתקווה לעולם פחות דיכוטומי ויותר מורכב – נכזבת.