יצאו מאיזון

"זן דאנס", מאת להקת המחול של ליאת דרור וניר בן גל, מלא כוונות טובות אך הביצוע לוקה בחסר

עפים על עצמם. "זן דאנס". צילום: מרק פרוצ'זקה
עפים על עצמם. "זן דאנס". צילום: מרק פרוצ'זקה
4 במאי 2014

"דירת שני חדרים", הדואט המשובח שרוקדים לאחרונה ניב שינפלד ואורן לאור שמהדהד את יצירתם הבלתי נשכחת של ליאת דרור ובן גל, עורר מטבע הדברים מחשבות על השניים, שזה כמעט 15 שנים חיים, עובדים ויוצרים במדבר. סביב הפסח, צמוד לפסטיבל השנתי שהם עורכים בהאנגר אדמה שבמצפה רמון וערב לפני העלאת "זן דאנס" במסגרתו, הגיעה להקתם, בביקור נדיר למדי, לתל אביב. את המחול החדש יצרה ליאת דרור ורקדו אותו שבעת רקדני הלהקה שגם הם חיים ויוצרים באדמה.

הלוקיישן שנבחר למופע, האולם של מרכז ענב, התאים לגמרי – קטן, אינטימי, שוכן גבוה מעל הרחש הבחש התל אביבי אך נטול במה מוגבהת שמרחיקה את הקהל מהרקדנים ולהפך. גם השם שנבחר ליצירה עורר מיד אמפתיה וסקרנות שהלכו וגברו ברגע שהגיחה לאולם הכנרת, המלחינה והזמרת הצ'כית איווה ביטובה. היא עלתה ליציע הצופים הקטן, הילכה בין המושבים ועשתה פלאות בכינורה ובקולה: היא פרטה על המיתרים באצבעותיה ואחר כך גם באמצעות חפצים, הטעינה את קשת הכינור באנרגיות מתפרצות ובמשיכות ארוכות וגם כיוונה אותה בתנועה גדולה כמו חץ ללבה, שרה מין שיר ילדים רך שמילותיו נותרו עלומות ובין לבין הפיקה ציוצי ציפורים. והכל במין חן וכישרון בלתי מתאמץ.

ואז, אחרי לא מעט דקות של מוזיקה, נכנסו הרקדנים למשטח המופע. האוויר כבר היה טעון, הצפייה דרוכה ובעיקר חשבתי איך יתחברו להם המוזיקה והמחול. ובכן, הם לא התחברו. הם לא נגעו זה בזו והתחושה כולה הייתה של מופע יחיד של מוזיקאית כאשר המחול – הכוריאוגרפיה וגם הביצוע – לא הצליח להגיע לקדמת הבמה. השפה האמנותית של דרור, שנחשפה במהלך עבודותיה המוקדמות יותר ופחות, נשארה מעוגלת, טבעית לגוף, מבוססת רצפה (אם כי היו הפעם גם הנפות וקפיצות), אך לא הייתה בה ההתפתחות שלה קיוויתי.

התנועה נמשכה, המשפטים חזרו על עצמם – וזה בסדר כשזה גם הולך ומתפתח – אלא שהפעם זה לא קרה והעניין בהתרחשות התפוגג. מבחינת האווירה על הבמה, צריך לומר שהיה במחול משהו רך, מתמסר ועדין וגם הרקדנים היו קשובים זה לזו. כל אלו הלמו את גישתה של דרור כפי שהשתקפו בדברי ההסבר שצוטטו בהודעה לעיתונות: היא דיברה בזכות החזרה לפשטות ולכנות, מציאת החיבור בין הגוף לנפש וגם על השימוש בפילוסופיית הזן כדי להעביר תדרים מעודנים בין הרקדן והצופה ויצירת מפגש ביניהם.

כפי שקורה פעמים רבות, החזון והכוונה לא ממש מתממשים על הבמה והפעם גם נותרה תחושה של החמצת ההזדמנות למפגש בין המחול למוזיקה מקורית ומרתקת.