"סיפור ישן-חדש": הצגה מהודקת השומרת על איזון בין וצחוק ודמעות

"סיפור ישן־חדש" היא דרמה משפחתית מהודקת ששרדה בהצלחה רבה את העיבוד לעברית

סיפור ישן חדש. צילום: יח"צ
סיפור ישן חדש. צילום: יח"צ
2 בספטמבר 2014

את עיקר תהילתו חייב שחקן הקולנוע היהודי־אמריקאי ג'סי אייזנברג לסרט "הרשת החברתית", שבו גילם את מייסד פייסבוק מארק צוקרברג. הצלחת הסרט הפכה את אייזנברג לפרסונה עם יכולות כמעט בלתי מוגבלות והוא מיהר לנצל אותה בדרך מקורית כשהעלה לפני כשנה וחצי מחזה פרי עטו ובכיכובו בשם "The Revisionist" שהוצג בברודווי. במחזה הוא גילם – בהמשך ישיר לדמותו האנטי־סוציאלית של צוקרברג – אדם שהוא תוצר מובהק של עידן הפייסבוק, רשת חברתית שיצרה עולם שבו קשר אנושי חם ונטול אינטרסים הוא דינוזאור נכחד.

בבימויו המיומן של אבישי מילשטיין, מועלה המחזה בתיאטרון בית ליסין תחת השם "סיפור ישן־חדש". תרגומו הקולח של דורי פרנס הוא דוגמה נדירה לתרגום העושה חסד עם העלילה, הנראית בתחילתה כעוד חוליה בשרשרת "צעיר וזקנה נפגשים, לא מסתדרים, ובסוף נהיים החברים הכי טובים" (ע"ע "מר גרין" ו"ריקוד בשישה שיעורים"). לנעליו הבימתיות של אייזנברג נכנס ויטלי פרידלנד, שנטש את חממת תיאטרון החאן הירושלמי שבה גילם בשנים האחרונות תפקידים נפלאים. פרידלנד הוא שחקן וירטואוזי, אך לרוע מזלו (היחסי) הוא מתמודד עם כוח טבע אמיתי: לאורה ריבלין בהופעה שלא מותירה ספק מי בעלת הבית. בכך נוצרת מקבילה לגורל המחזה המקורי בברודווי, שזיכה את השחקנית ונסה רדגרייב בביקורות נפלאות בעוד אייזנברג זכה לשבחים בעיקר על איכות הכתיבה.

"סיפור ישן־חדש" הוא דרמה משפחתית מהודקת (שני שחקנים ראשיים ותפקיד משנה קטן שרפי תבור מגלם באנרגיה סוחפת), קלאוסטרופובית (זירת ההתרחשות היחידה היא דירה ישנה וקטנה), ובעיקר שומרת על האיזון בין צחוק ודמע האהוב כל כך על ועדי העובדים המקומיים. דיוויד (פרידלנד), הוא סופר צעיר הנאבק במשבר כתיבה, שמחליט לטוס לעיר נידחת בפולין ולהתעלק על מריה (ריבלין), קרובת משפחה רחוקה וקשישה ערירית ניצולת שואה. שתי הדמויות מגיעות מנקודות מוצא מנוגדות לחלוטין. בעבור מריה, משפחה היא ערך עליון וביקורו של הדודן מאמריקה הוא אירוע מכונן. דיוויד רואה בה לא יותר מחדר וארוחות חינם, ודרישותיה לקשר אישי ותשומת לב הם מבחינתו הטרדה בלתי נסבלת.

זהו מפגש בלתי אפשרי של היידישקייט ותרבות האינטרנט. הדור הישן, שבשם קרבת הדם ייתן הכל מעומק הלב, והדור החדש, שבשם מציצת הדם ישכח שיש לו לב. ההתפתחות המתבקשת היא שלאט לאט יפלו החומות וייווצר קשר שישנה לעד את חייו של הצעיר המפונק והשטחי (לקהל ברור מיד שמחסום הכתיבה של דיוויד נובע מהעובדה שאין לו שום דבר מעניין לומר). אייזנברג משכיל לחמוק ממלכודת הבנאליות הזו, ומציג את שתי הדמויות בשיא מוגבלותן, נעות בנתיב התנגשות בלתי נמנע. הוסיפו לכך את ההופעה הנפלאה של ריבלין (שאף למדה פולנית) כדודה יהודייה שהיא הסיוט של כל תרמילאי ובו בזמן קורעת לב בבדידותה ובסוד האפל שהיא נושאת כל חייה, ותקבלו הצגה שהיא אולי לא קלאסיקה בהתהוות אך עדיין מושלמת בתחומה.

השורה התחתונה: Oops, I did It again #ציפי_פינס