אבודים בזמן

בעמודים הראשונים של "בנגאזי-ברגן־בלזן" חוזרת גיבורת הספר, סילבנה חג'ג', לביתה ו"חשה בדבר בלתי אפשרי לכאורה: הבית לא היה בבית. הגרמופון הגדול שהביא אביה… ארבעת השטיחים הקווקזיים… הנברשת… שתי הכורסאות האדומות… כל אלה נותרו על כנם, ובכל זאת, הבית לא היה בבית". הפסקה הזאת מתארת את רגעיה הראשונים של השואה באופן דומה לסיפורה של אידה פינק "הגן המפליג למרחקים", ובו מתארת המספרת בגוף ראשון את הרגע שבו פורצת השואה אל תוך עולמה. "הגן של וויצך', ידידנו כל שנות הילדות, נע מהמקום שעמד בו והחל להפליג אט אט, כספינה גדולה". בשני הסיפורים, למראית עין לא קרה מאומה, אבל מי שרגיש ידע שזה כבר אינו אותו עולם.

הזרות שסילבנה חשה בתוך עולמה הבטוח והמוכר תלווה אותה מעתה והלאה בכל מקום שאליו תגיע. סילבנה היא נערה יהודייה צעירה, תושבת בנגאזי, שמלחמת העולם השנייה הורסת את עולמה. כשהגרמנים כובשים את העיר, היא ויתר חברי משפחתה מוגלים לטריפולי ומשם לאיטליה. כאזרחים בריטים הם שוהים כמה שנים במחנה שבויים, אך לקראת סוף המלחמה הם נשלחים ברכבת לברגן־בלזן.

לומר ש"בנגאזי-ברגן־בלזן" מביא את סיפורה של שואת יהודי לוב יהיה כמו לומר שאידה פינק מספרת על שואת יהודי פולין, פרימו לוי מספר על שואת יהודי איטליה וז'אן אמרי מספר על שואת האינטלקטואלים. פינק כותבת על השואה, וגיבוריה הם יהודים פולנים. סוכרי כותב על השואה, והגיבורה של ספרו היא יהודייה לובית.

הערה זו לא באה להמעיט בחשיבות ספרו של סוכרי, אלא להפך. משמעותו של הספר ועקרוניותו אינה בתיקון הפוליטי שלו. הוא לא בא לומר: "גם אנחנו, יהודי צפון אפריקה, סבלנו. אם בכך היה מדובר, היה זה מניפסט פוליטי ותו לא. חשיבותו של הספר היא בכך שהוא כותב על השואה מנקודת מבט חדשה. זו נקודת מבטם של מי שהשואה הייתה עבורם גם עקירה מארץ מולדת אהובה, ולתיאורי המדבר הלובי יש חשיבות רבה בספר ובתודעתה של סילבנה ו"כשהגיעה שיירת המשאיות קרוב מאוד אל פסגת אחד ההרים, כבר היה השלג סמיך כל כך, עד שבתוך תוכה סילבנה לא ראתה אלא את המדבר כולו".

סוכרי נטל על עצמו אתגר בתוך אתגר: לתאר את מה שעדיין לא תואר, במסגרת מה שלא ניתן לתיאור. זו אולי הסיבה לכך שברגעים רבים מדי חשתי ש"בנגאזי-ברגן־בלזן" הוא שני ספרים – הספר ופרשנותו. הצורך של הסופר להסביר כל דבר משתלט פעמים רבות מדי על קול המספר, ומתעקש לדבר על מה שאי אפשר להסביר. בהמשך הפסקה שציטטתי תחילה, מסביר סוכרי מה פירוש "הבית לא היה בבית" ומוסיף "האווירה הנעימה והבטוחה שהגדירה אותו כמו נעקרה ממנו". הדימוי של הבית שאינו בבית, כמו הדימוי של הגן המפליג למרחקים הוא כה חזק, שאין צורך להסבירו וכל הסבר רק גורע ממנו.

אבל למרות מגרעותיו, "בנגאזי-ברגן־בלזן" הוא ספר חשוב. הזרות הכפולה של היהודים השחורים תושבי המדבר באירופה הלבנה משלג היא היבט לא מספיק מדובר של השואה, ולאחר שמסיימים את הקריאה ב"בנגאזי-ברגן־בלזן" אפשר לשוב אל אידה פינק ולהבין טוב יותר את מה שהיא תיארה – את תחושת הזרות של מי שנותק בבת אחת מעולם אחד והושלך אל עולם אחר.

בנגאזי-ברגן־בלזן; יוסי סוכרי; הוצאת עם עובד; 304 עמודים

שורה תחתונה: למרות חולשה סגנונית והצורך להסביר כל דבר, ספרו של סוכרי הוא ספר שואה חשוב