אכזריות בלתי נסבלת

האזור מאת מתיאס אנאר; מצרפתית: משה רון; חרגול הוצאה לאור ומודן הוצאה לאור; 413 עמ'

"האזור" הוא ספר נכון. כל כך נכון שהוא משעמם. מעשה בסוכן חשאי לשעבר שלחם בשורות הקרואטים במלחמה נגד הסרבים ומחליט לפרוש מהשירות. הוא נוסע לרומא למכור לאנשי הוותיקן מזוודה ובה עדויות על מעשי הזוועה שנעשו ב"אזור", הלא הוא אגן הים התיכון, במאה ה־20.

פראנסיס מירקוביץ השיכור החמיץ את הטיסה, ולכן הוא נוסע ברכבת ממילאנו לרומא. בדרך הארוכה הוא מגולל בזרם תודעה בלתי פוסק את פשעי האנושות נגד עצמה בספרד, באיטליה, ביוון, במדינות יוגוסלביה לשעבר, בתורכיה, בלבנון, בישראל, במצרים, באלג'יר ובתוניסיה, וגם בגרמניה, אי אפשר בלי גרמניה. בין הפשעים הלאומיים שזורים ומרומזים קורות חייו ופשעיו של מירקוביץ עצמו, שמתכנן להתחיל חיים חדשים בזהות בדויה.

במהלך הספר אנחנו לומדים על משפחתו הקרואטית של מירקוביץ, ועל הקשר שלה למסכת המלחמות של המאה ה־20, החל מהרצח שפתח את מלחמת העולם הראשונה. זהו למעשה מסע של היטהרות באמצעות וידוי, ויעד הנסיעה – מושבה של הכנסייה הקתולית – מדגיש את הסמליות הזאת. אלא שבמקום לטהר את עצמו באמצעות מסירת העדויות לנציגי הכס הקדוש, מירקוביץ מבקש להיטהר באמצעות סיפור, וידוי שאין לו נמען. הספרות היא המטהרת הגדולה, ובין לבין, מירקוביץ שוזר סיפורים אודות אמנים וסופרים מפורסמים חובבי אלימות, כמו עזרא פאונד או קאראוואג'יו. אמנם זהו מירקוביץ שמספר עליהם אבל למעשה אנאר הוא זה שמייחס עצמו לשושלת הזאת.

"האזור" כתוב כמשפט ארוך הנמשך מתחילת הנסיעה ועד סופה ברומא, ללא נקודות ולפעמים גם ללא פסיקים. אנאר יוצר רצף תודעה משכנע, אך למרות זאת התקשיתי לצלוח את הספר, ולא בגלל שהוא זעזע אותי. להפך, רצף מעשי הזוועה היטשטש למסה אחידה וחסרת צורה, ופרטי הסיפורים נבלעו זה בזה, כמו הנוף הנשקף מרכבת הנוסעת במהירות.

וכמו אותו הנוף, לסיפורי הזוועה של פרנסיס אין עומק. אנו עשויים להזדעזע ממעשי הרצח והאונס, אך אנאר לא מצליח – ורוב הזמן נדמה שגם אינו מנסה – ליצור הזדהות עם גיבוריו, הנעדרים עומק רגשי.

גם כשהוא כן מנסה, הוא לא ממש מצליח. בספר, שכאמור כתוב כמעט כולו כמשפט אחד בגוף ראשון, משובצים שלושה פרקים מספר שמירקוביץ קורא במהלך הנסיעה. זהו סיפורה של אינתיסאר, פלסטינית הנלחמת נגד הצבא הישראלי שמפציץ את ביירות, ונגד אחמד שמנסה לאנוס אותה. למרות משפטים יפים כמו "התבוסה מתחילה בכפות הרגליים", נדמה שאנאר כותב לפי מתכון, והתוצאה סינתטית בהתאם.

"האזור" הוא כמו עוגת שכבות מפוארת עמוסה במרגרינה ובתחליפי טעם – נראית יפה אך בלתי מזינה. אם הספר מעלה טענה הרי היא שכל עם טובח בתורו ונטבח בתורו, שכולם רוצחים וכולם קורבנות. יש בכך אמת, אולי אפילו זו האמת הגדולה. אבל העלילה הקלושה, הקפיצות הלא מוסברות ממקום למקום ומזמן לזמן, גם אם הן כתובות היטב, מסתכמות בקלישאה על האנושות הרוצחת, שכדאי שתפרוש מעצמה כדי להתחיל דף חדש.