אריזה משפחתית: "ארזנו לבד" הוא אסופה מוצלחת של סיפורי הגירה

"ארזנו לבד" – סיפורים על הגירה וחזרה; יעל ברון, משה סקאל, יזהר הר־לב, דורית שילה, תמר מרין; אינדיבוק; 96 עמ'

"ליד הבחורים" מאת יעל ברון, הסיפור הפותח של "ארזנו לבד" – אסופה דיגיטלית של "סיפורים על הגירה וחזרה" – נפתח בגעגוע. לא געגוע למולדת, אלא געגוע לאותו מקום מקלט זמני שהיה ביתה של הגיבורה נגה רדאי במשך חמש שנים. היא נזכרת בימיה האחרונים בלונדון ובלואיז פיליפס, שכאשר עברה סוף סוף לבית האבות שאליו רצתה להגיע, ושבו עבדה, כבר לא הבינה מדוע אינה יכולה להישאר בביתה, והייתה משוכנעת שקרוביה רקמו נגדה מזימה. שום טרגדיה לא מתרחשת ב"ליד הבחורים", המוות הוא מותה הצפוי של אישה זקנה, מוות שהוא סדר העניינים הרגיל בעולם. לאף אחד לא אכפת, כפי שאף אחד לא מוטרד מגעגועיה של רדאי ללונדון. ההגירות והחזרות ב-"ארזנו לבד" אינן תנועות היסטוריות עצומות, אלא מעברים שאינם מותירים שום רושם חיצוני.

חמישה סיפורים יש באסופה הזו, כולם מוצלחים. האהובים עליי הם הסיפור הפותח מאת יעל ברון והסיפור החותם "מה אתה מסתכל על" שכתבה תמר מרין, ובו מחפשת המספרת, שחזרה מארצות הברית, חנות גלידה שאולי כבר נהרסה, ומתמודדת עם קשיי הזיכרון ועם קשיי השפה של בנה ששפת אמו היא עברית אך שפתו היא אנגלית. האם נאלצת להעמיד פנים שהיא לא מתגעגעת לארצות הברית, מה שהיה הפסקה מהחיים עבורה, ומולדת עבור בנה. שניהם מתגעגעים, אך הגעגוע שלהם שונה. ב"שטח אפור" של יזהר הר־לב הגיבורה מגיעה לביקור בישראל ותוהה מה עושה בן זוגה בביתם שבארצות הברית. ב"סטפס" מאת דורית שילה משחזרת הגיבורה שחזרה מאירופה לאחר גירושיה את ההיסטוריה המשפחתית שיש בה פיצול אחרי פיצול, והגירה אחרי הגירה, ו"בדיירי משנה" מאת משה סקאל, המספר כותב על תל אביב שרק בתשעה באב נראית כמו שאר המדינה, על פריז שאף פעם לא עוזבים אותה ועל מצבו הקבוע של האדם כדייר משנה.

ההגירה ב"ארזנו לבד" אינה טראומטית, היא אינה הימלטות מאזור אסון. בסיפור הפותח ובסיפור החותם מצבם של הגיבורים הוא פועל יוצא של ההגירה. בשלושת הסיפורים האחרים מובלט היסוד הנפשי של ההגירה והחזרה, של חיפוש הבית, בפנים ובחוץ. הבית שממנו מהגרים ושאליו חוזרים, שבורחים ממנו או מחפשים אותו אינו הטריטוריה הלאומית אלא הטריטוריה המשפחתית. המשותף לכל הסיפורים הוא העיסוק במשפחתיות, וכמו שאומר המשורר, בן זוגו של המספר בסיפורו של משה סקאל, בית הוא גם אש. מעשה העריכה של עורכת הספר, שי צור, מבקש לבודד את היסוד הנפשי המניע את הנדודים, את החיפוש אחר בית שהוא גם מנוסה מבית. את הארעיות בעולם, את המקום שבו שום דבר לא קרה. התנועה האישית לא משנה כלום בעולם, ובכל מקום שאליו האדם מהגר הוא יראה רק את עצמו. ובשפה שאינה שלו הוא יאמר "אני לא רואה כאן אף אחד".

השורה התחתונה: סיפורי "ארזנו לבד" מבליטים את הגעגוע לבית המניע את הנדודים