"דוח מן הפנים" יעניין בעיקר את חובבי פול אוסטר המושבעים

אחרי מחצית הרומן החדש של פול אוסטר, "דוח מן הפנים", מתבהרת ההצדקה לבחירה התמוהה שהופכת את הקריאה בו לנעימה הרבה פחות משהייתה יכולה להיות: הוא כתוב כולו בגוף שני, מאוסטר אל עצמו. "היית אז צעיר מכדי להבין כמה תשכח אחר כך – ומקובע בהווה מכדי לתפוס שהאדם שאתה כותב אליו הוא למעשה האני העתידי שלך. לכן זנחת את היומן". לא מדובר בהצדקה שהקורא לא יכול להעלות על הדעת, אבל זה רגע חשוב שמעורר מוטיבציה לשנות עמדה לגבי הצורה הספרותית הזאת, שלפני כן השרתה על הטקסט פתוס אינטנסיבי, נטול הפוגות אירוניות או קלילות. אוסטר באמת מתחרט על הוויתור שלו על כתיבה תיעודית. הוא מנסה באמת לשחזר את מה שאבד. גם אם זה מחסיר חן מהסגנון, זה נוגע ללב.

פרויקט השחזור הזה לא אמור להקיף את כל עקבות הזמן האבוד של אוסטר. בממואר הקודם שלו, "יומן חורף", היו לו הגוף, הסימנים שנותרו בו והטראומות שדבקו בו כאינדקס לקורותיו. כאן הוא מתחקה אחר התפתחות הרוח שלו. הוא מתחיל בהיזכרות במחשבותיו הראשונות כפעוט, באמונות התפלות, בבלבול בין דברים, בטעויות השמיעה שבראו עולמות שלמים של דימויים מנטליים. אחר כך הוא מתייחס למפגשים הראשונים שלו עם ספרות, עם קולנוע ועם רעיונות ומתאר את שנותיו בבית הספר (בניו ג'רזי) ובאוניברסיטה (בניו יורק ובפריז). השליש האחרון של הספר הוא צרור מכתבים ששלח אוסטר לאהובתו הראשונה, ערוך בהתאם לגבולות הפרויקט: מילות אהבה – בחוץ; תיאור קורותיה של הנפש הכותבת ברחובות ניו יורק ופריז – בפנים.

כריכת הספר "דוח מן הפנים"

התכונה הבולטת של "דוח מן הפנים" היא היעדר השיפוטיות שלו, שגובלת כמעט בהיעדר פרספקטיבה. הנחישות של אוסטר להציף את עצמו בתחושה של הדברים ממש כפי שהיו מתבטאת, למשל, בבחירה – התמוהה לא פחות מהבחירה בגוף שני – למלא 60 עמודים בתיאורי עלילה מפורטים של שני סרטים שהילכו עליו קסם בנעוריו. היא מתבטאת ברגעים יפים של כתיבה חיונית על טראומות ילדות, אבל היא גם במחסור כבד בתובנות, כאילו החומרים הציפו את הכותב עד כדי כך שלא הצליח להבין מהו הנרטיב שעולה מהם – אם כי גם בזה יש יופי. בניגוד לממואריסטים רבים, כאן אין מדובר בשום אופן בכותב־מטופל או בכותב־נאשם. זה לא ניתוח תנאי האפשרות של חטא, של מחלה או של טעות, וגם לא שיר הלל להחלמה מהם או לכפרה עליהם. המבט המפויס אפריורית, המעוניין באמת ובתמים במה שנשכח, לא מצליח להותיר רושם גדול אחרי הקריאה אבל מצליח להפוך אותה לחוויה מעניינת ומהנה. ובכל מקרה, אם קהל היעד הוא מעריצי אוסטר מושבעים, מובטחת לו הנאה מחילוץ רשימת הספרים והסרטים שהשפיעו עליו וגם מהמכתבים, שהם עדות לתקופות של חקיינות ספרותית בדרך לגיבוש סגנון מקורי, מעין תמונת "לפני" של הנפש.

השורה התחתונה: זיכרונות בלי תובנות זה חצי עבודה