"הגזמה וחצי": קומיקס ממכר, משונה ונוגע ללב

מלבן ורוד, ארבעה מקלות בתור גפיים, ראש ענקי ומשולש צהוב מזקר ממנו. הדיוקן העצמי של אלי ברוש כה פשוט וכה מוזר, שלא הייתה ברירה לה אלא להפוך למם באינטרנט. ציור המציג את ברוש כשהיא אוחזת בידה מטאטא וזועקת "Clean all the things!" התפשט ברחבי הרשת ולווה, כמקובל, בטקסטים משתנים באותו הפורמט. הסיפור המלא, "הסיבה שבגללה לעולם לא אהיה מבוגרת", פורסם במקור בבלוג הקומיקס הגזמה וחצי (Hyperbole and a Half), שהפך לפני שנתיים לספר ורואה כעת אור בעברית. הציור השמח לא מסגיר את העגמומיות שבסיפור, המתאר את מחזור החיים של היעילות: תחילה ברוש מבקשת לנהוג בבגרות ומקפידה על סידורים וניקיונות, אך כשהלחץ חוצה את הרף שהיא מסוגלת להכיל, הדחיינות משתלטת עליה. נהוג לומר שאם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה עצוב, אבל אצל ברוש הצחוק והעצב הם עסקת חבילה.

הנוסחה שהפכה את הבלוג ללהיט פשוטה למדי: סיפורים מוזרים שהושחזו היטב בצד איורים שנוצרו בתוכנת "צייר". ברוש הבהירה בראיונות כי היא בוחרת לצייר "מכוער" בכוונה ושלא מדובר בקשקושים חפוזים – היא מזקקת במאמץ רב רגשות מדויקים. אף דמות בספר לא מדויקת אנטומית, אך ברוש עצמה היא המוזרה מכולן – היא דומה יותר לכרית מאשר לאדם, היא מתעוותת ומתפתלת, ויש לה צד אפל שמחכה להתפרץ בכל רגע. מספר סיפורים מוכשר פחות היה מסכם חצי מהעלילות בספר במילים "תאמינו לי, זה היה מצחיק באותו רגע", אך ברוש מעוררת בקורא שתי תחושות מנוגדות: הזדהות ואי נוחות. היא הופכת התרחשויות משונות אך שגרתיות לקומדיית אבסורד מפילה מצחוק עם טעם לוואי חמוץ. אפילו זיכרון ילדות חמוד על אלי בת ה־4 שמנסה לגנוב ביס מעוגת יום הולדת, הופך כאן למעשייה מטרידה על טירוף סמוי. הסיפורים הקלילים יותר בקובץ עוסקים בחיות: סיפור אימה של ממש בכיכובו של אווז, וכמה פרקים העוסקים בכלבות שלה, שבהם היא מצטיירת כאחראית ובוגרת בהרבה מהילדה חסרת האונים שהיא מתעקשת להיות בדרך כלל.

יותר מכל "הגזמה וחצי" עוסק בקשייה של המחברת לעמוד בציפיות החברה, להתבגר ולקחת אחריות על חייה. יש לספר כזה מקום וערך כקול מייצג לדור ולתקופה או סתם כיומן אישי כתוב היטב, אך התוצר הסופי הפך לחשוב אף יותר כאשר תוך כדי העבודה עליו לקתה המחברת בדיכאון קשה, שעליו התוודתה בהרחבה בבלוג. לאחר שלא עדכנה אותו קרוב לשנתיים, היא סיפרה על כך בפוסט ארוך ופופולרי שזכה ב־1.5 מיליון צפיות ביום אחד. בפוסט, שהפך לפרק הארוך ביותר בספר, ברוש מתארת בכנות וברגישות מצבים שבדרך כלל לא מדברים עליהם (בטח לא בשילוב של בדיחות על דגים מתים). יש לסיפור כזה ערך חברתי עצום דווקא בגלל ההבנה של ברוש שהחיים הם דבר די מטופש: באותה הצורה שבה היא יוצקת חומרים עוכרי שלווה לסיפורים תמימים למראה, היא הופכת רגע עגום – שבו בחורה משתפת את אהוביה ברגשות האובדניים שלה ואחר כך נאלצת לנחם אותם – לקומדיה.

שורה תחתונה: ממכר, משונה ונוגע ללב