נראה אותך

עשרה בדצמבר, ג'ורג' סונדרס; מאנגלית: אמיר צוקרמן; הוצאת כתר; 224 עמודים

אחד הניסויים המפורסמים ביותר בתחום הפסיכולוגיה החברתית נערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם בשנת 1974. בניסוי זה  התבקשו המשתתפים להעניש "תלמידים" שלא ביצעו כראוי את המשימות שהוטלו עליהם באמצעות מתן שוק חשמלי. כ־65 אחוזים מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר, ואיש לא עצר לפני מתן שוק בעוצמה של 300 וולט.

ג'ורג' סונדרס, מחבר קובץ הסיפורים, "עשרה בדצמבר", מספק גירסה משלו לניסוי של מילגרם. בסיפור "בריחה מספיידרהד" משתתפים פושעים משוקמים, מרצונם הטוב כמובן, בניסויים בחומרים כימיים המשפרים את היכולת המילולית, יוצרים תשוקה או מדכאים את הנסיין שמבקש את נפשו למות. בגרסה של סונדרס בודקים המדענים מה יעשה אסיר שנכפה עליו לתאר במילוליות מוגברת את תגובתו הרגשית לאסירה אחרת שמקבלת את סם הדיכאון, שעה לאחר ששניהם אהבו זה את זה בהשפעתו של סם אחר, שהשפעתו כבר פגה. הדבר המעניין באופן שבו סונדרס מספר על הניסוי איננו השאלה הוולגרית "מה אתה היית עושה", אלא הכושר המילולי המוגבר המתלווה אליו, והמקום שיש לשפה בשיפוטים המוסריים.

בסיפור "פיאסקו האבירים שלי", התשובה לשאלה מהו הדבר הנכון לעשות – לדווח על אונס או לשתף פעולה עם הבוס – תלויה בהשפעתו של סם אחר, שמכניס את המספר לאווירת אבירות ימי הביניים של היריד בשקל שבו הוא עובד כאיש משמר. הגלולה מסממת את המספר, ומי אם כן עשה את המעשה האבירי – האדם או הגלולה?

סונדרס מצלם את תודעותיהם של גיבוריו, החיים בעולמות דמיוניים למחצה. כמעט בכל סיפור יש מערכת יחסים כפולה בין דמיון למציאות ובין שתי אפשרויות פעולה. סונדרס בוחן את היחס בין שתי מערכות הצירים הללו, והתווך המילולי שבו הן נפגשות. לשפה יש תפקיד, אך הוא משתנה מסיפור לסיפור, לעתים היא מגלה את האמת ולעתים היא מטעה. הסיפור "הפצרה" הוא פרודיה על מכתבי מוטיבציה של מנהלים, המפצירים באסרטיביות מעובדיהם להגביר את תפוקתם. זהו בעצם איום, הכתוב במילים חיוביות ומעודדות לכאורה. מאחורי האיום מסתתרת תחינה של הבוס הזוטר מעובדיו לעשות את העבודה כמו שצריך, כי אחרת גם הוא יהיה "ינוקה". אנחנו לא יודעים מה עושים באותו מקום עבודה, אבל הרמזים מספיקים כדי שגם לא נרצה לדעת. כמו המנהל הזוטר, רוב גיבוריו של סונדרס הם אנשים חלשים שנמצאים לפתע בעמדת כוח, ועליהם להחליט כיצד להשתמש בה. פעמים רבות אלו הורים, שהרי הורות היא אולי נקודת המפגש המושלמת בין כוח לחולשה, ובין אחריות לאשמה. גם כשהיא מוליכה שולל וגם כשהיא חושפת אמת נסתרת, השפה קיימת כשלעצמה, כדבר הנפרד מהאישיות ועומד לצדה. לפעמים נוצרת בזכות השפה אינטימיות שלא הייתה קיימת בלעדיה, ולעתים היא מרחיקה בין אנשים. סונדרס לא נלכד בעמדה דוגמטית המהללת את היכולת המילולית המבדילה את האדם מהחיה, וגם לא בעמדה המאשימה את השפה בכל צרותיה של האנושות. סיפוריו של סונדרס מדגישים את חשיבותה של היכולת השפתית בחייו של אדם, בלי להכפיף את האדם לשפה.

בסיפור הנושא את שם הספר וגם חותם אותו, ילד השבוי בדמיונותיו רודף אחרי זקן המנסה להתאבד, בעוד אדם זקן, המצוי בשלב מתקדם של אלצהיימר, נאבק על הצלת ילד מול שרידי זכרונו הדועך והמילים שאבדו לו. כאן פונה סונדרס במישרין אל השאלה מהו אדם ללא שפה ועונה עליה תשובה פשוטה – ביחס אל אדם אחר. לא שמידת אנושיותו של האדם תלויה ביחסו אל רעהו, אלא שהפנייה אל אדם אחר, בעזרת השפה או בלעדיה, מייצרת אנושיות.

השורה התחתונה: השפה היא הגיבורה העיקרית בספריו של ג'ורג' סונדרס, שמציגים דילמות מוסריות בצמתים של עוצמה וחולשה