"שיר של יום": סאטירה לא מספיק נשכנית

"שיר של יום" יכול היה להיות סאטירה שנונה על התחדשות יהודית, ארגונים חברתיים ויאיר לפיד. אבל הוא לא

כריכת הספר "שיר של יום"
כריכת הספר "שיר של יום"
16 ביולי 2015

בקיץ של שנת 2008, במין ירושלים אל זמנית – לא ירושלים שהיא מעל הזמן, אלא ירושלים שלא קשורה לזמן – עובר ישמעאל דותן שבוע דרמטי. ישמעאל, כוכב הספר "שיר של יום", הוא מנהל בקרן לפלורליזם ודמוקרטיה, בת דמותה של הקרן החדשה לישראל. זהו שבוע קריטי בחיי הקרן ובחייו של דותן, משום שתורם אלמוני מוכן לתת מיליון דולר לפרויקט בתחום ההתחדשות היהודית – תחום אחריותו של ישמעאל.

המירוץ אחרי הפרויקט המכניס הוא הזדמנות למסע בין יוזמות שונות בתחום היהדות הפלורליסטית. ישמעאל עובר בין מנחה בבית מדרש דמוי אלול שרוצה להשתיל טקסטים מודרניים כמדרשים קדומים, קומונה שרוצה לקדש את ימי החול ובכל יום לעשות קידוש מיוחד, פייטן שרוצה לחבר בין מוזיקה למחאה חברתית, ברוקרים שלומדים מדרשים, תפילה וירטואלית בנוסחים שונים וקבלת שבת של קבוצת תיאטרון רוסית. כולם בענייני ההתחדשות והפלורליזם, כולם רוצים כסף וכולם ממוקדים בעצמם.

ישמעאל אינו יוצא דופן. דעתו של ישמעאל נתונה פחות להתחדשות יהודית ויותר לסיכוי הקלוש להתחדשות יחסי המין בינו לבין אשתו. הטקסט נע בין הדיאלוגים לבין מחשבותיו של ישמעאל. כך אנו מקבלים דיווח מהימן של ההתרחשויות, ובה בעת הן מסוננות דרך תודעתו של ישמעאל. חשוב מכך – אנו מביטים לתוך תודעתו של ישמעאל.

יובל יבנה. צילום: דודי אבן
יובל יבנה. צילום: דודי אבן

בתחילת הספר השילוב עובד מצוין, אך ככל שהוא מתקדם, הספר נקרע בין שני הקצוות – חייו של ישמעאל והפלורליזם הדתי החדש. זו הייתה יכולה להיות סאטירה חדה ושנונה על ארגוני ההתחדשות היהודית, הלהיט המרכז־חילוני־דתי שהביא לנו פעילות חברתית נטולת פוליטיקה ואנשי ציבור מפוארים כמו רות קלדרון ויאיר לפיד. זה היה יכול להיות ספר מצוין על התלות הלא סמויה של ארגונים חברתיים בכסף או ספר נהדר על משבר הנישואים של גבר שכמעט הגשים את חלומותיו; אבל הספר "שיר של יום", כמו ישמעאל, פוסח על שתי הסעיפים ואינו נמצא לא כאן ולא כאן. הריחוק של ישמעאל ממושאי המסע שלו מחליש את הסאטירה ועוקצה קָהֶה.

"שיר של יום" נפתח במסיבה באבו טור, ובשיחה מדומיינת עם שלושה משוררים מתים: ט' כרמי, אריה זקס ויהודה עמיחי, משוררים שאולי הם מקור ההשראה לספר. המתים מקוננים על מות ההתלהבות, הכוח, האהבה והנעורים. "אבל יש לנו את המילים", מוחה זקס, "ובמילים יש את כל אלה". דבריו של זקס מסמנים את המקום שאליו ניסה יבנה להגיע. למרבה הצער הוא לא ממש הצליח.

להבדיל מהקרן לפלורליזם ולדמוקרטיה, ספרו של יבנה ייצא לאור באמצעות מימון המונים כספר הראשון של הוצאת כהל (כשם ספר שיריו הראשון של זקס): קולקטיב של אמנים מסוגי מדיה שונים. הפנייה הישירה לקוראים ראויה לשבח, אולם במקרה הזה היא באה על חשבון רמת הפקת הספר וטעויות ההגהה רבות מדי. חבל, אני מקווה שהוצאת כהל תמשיך לפעול, אנחנו צריכים עוד הוצאות כאלה.

השורה התחתונה: סאטירה לא מספיק נשכנית