"הרחק מהיעדרו": סרט חשוב ומטריד מאוד

חלקים גדולים מ"הרחק מהיעדרו" ראיתי בעין אחת דרך אצבעות ידי השמאלית, או שהבטתי בצד ימין למטה של המסך – הכל כדי להימנע מלהביט נכוחה במה שקורה במרכזו. אף שאין בסרט איברים מרוטשים או דימויים אחרים של אלימות פיזית קיצונית, זאת היתה אחת מחוויות הצפייה הקשות ביותר שנדרשתי להתמודד איתן מעודי. העיבוד של קרן ידעיה ("אור") לספרה של שז מתאר מערכת יחסים בין בריון גס רוח לבין אישה צעירה הממלאת בצייתנות את כל צרכיו, והקושי בהכלה של הדימויים על המסך נובע בעיקר מהידיעה שאלה אב ובתו.

אנחנו לא יודעים איך ומתי הכניס משה (צחי גראד) את בתו תמי (מעיין תורג'מן) למיטתו לראשונה. בשלב שאנחנו מצטרפים לסיפור ברור שמערכת היחסים הדכאנית הזאת נמשכת כבר זמן רב, ונראה שלתמי, שכבר אינה קטינה, אין שום אחיזה בעולם פרט לאביה־בועלה. כתוצאה מהמלכודת שהיא נמצאת בה, דמותה אמורפית ולא מעוצבת. לא הייתה לה הזדמנות להתבגר, והקיום שלה הוא פיזי לחלוטין – היא מנקה, מבשלת, אוכלת ומזדיינת. גם המרד הסמוי שלה מתבטא באופן פיזי – היא חותכת את עצמה ונתונה להתקפות אכילה בולמיות. וכשהיא עולה מעט במשקל היא זוכה להשפלות נוספות מצד אביה. זה לא מונע ממנו לדרוש "אז בתחת ואחר כך אני יוצא, בלי סצנות". הבוטות הקיצונית של משה וכניעתה הדוממת של תמי מייצרים ניכור שעובד נגד הסרט. הנושא חשוב וראוי לבחינה, אבל למה שהצופים ירצו לעולל לעצמם את זה?

תמי ממשיכה להאמין שאלה פניה של אהבה עד שמשה מביא הביתה אישה אחרת (טל בן־בינה). נבגדת ופגועה היא יוצאת לבד לחוף הים ופוגשת חבורת נערים חמודים עם גיטרה. הדינמיקה שמתפתחת בין הבנים לבין הצעירה האבודה מתועדת בשוט ארוך וסטטי – הבנים ממשיכים לשיר ולהיות חמודים בחזית התמונה ("לא יפה, אל תקרא לה זונה"), וברקע מאחורי כסאות הפלסטיק קורה הדבר שמדי פעם מיתרגם לכותרות סנסציוניות בעיתונים. הסצנה מעוררת חלחלה דווקא בשל הגוונים השונים שלה, והיא אולי ההצדקה לקיומו של הסרט כולו, משום שהיא מרחיבה את תוקף האמירה שלו מהמקרה הפרטי לחיווי על המצ'ואיזם הדורסני, החינני רק בעיני עצמו, של החברה הישראלית בכללותה.

ואז מצטרפת לסרט יעל אבקסיס בתפקיד עמום. שולי מכניסה את תמי לביתה ודואגת לה, אבל מי היא ומה מניע אותה – לא ברור. האם היא מלאך, או שיש לה אינטרס? השאלות הבלתי פתורות אינן הופכות אותה לאישה מסתורית ומסקרנת, אלא לדמות לא מוגדרת. שלא כמו תמי, שלא זכתה להתבגר ולהתעצב, דמותה של שולי היא כשל בתסריט, והיא תורמת לחולשתו של חלקו האחרון של הסרט.

השורה התחתונה: חוויית צפייה קשה ומטרידה עד מאוד