"טראש": מותחן ילדותי בתחפושת ריאליסטית

האיש שכתב את "נוטינג היל" והאיש שביים את "בילי אליוט" מביאים לכם דרמת פשע ריאליסטית ובועטת על רקע שכונות העוני של ברזיל בנוסח "עיר האלוהים"? לא בדיוק. אף שחברת ההפקה של פרננדו מיירלס שותפה לקופרודוקציה הבריטית־ברזילאית, "טראש" דווקא רוצה להיות "נער החידות מריו" ולא מצליח כל כך.

ארנק שנזרק למשאית זבל על ידי גבר נואש (וגנר מורה מ"יחידה עילית") רגע לפני שנלכד ונרצח על ידי המשטרה, מגיע לידיהם של שלושה ילדי רחוב המתפרנסים מליקוט אשפה במזבלה בשולי ריו. שוטרים מגיעים למקום ומציעים פרס כספי (או מכות) בעבור הארנק האבוד, אבל רפאל (ריקסון טבז), גארדו (אדוארדו לואיס) וראטו (גבריאל וויינשטיין) מחליטים לשקר למשטרה ולחקור את הסוד הצפון בארנק. לשאלתה של מתנדבת אמריקאית מדוע הם עושים זאת, הם עונים "כי זה הדבר הנכון לעשותו". אף שהסרט דובר פורטוגזית, את המוטו הזה הם אומרים באנגלית, כמו למדו אותו מסרט הוליוודי כלשהו, והם שבים ומדקלמים אותו בניסיון לשכנע את הצופים שיתומים חסרי בית ינהגו כך במקום לקפוץ על ההזדמנות לאכול משהו. מפתח, מכתב וסדרת מספרים הרשומים על גב תצלום של אב ובתו מובילים אותם לפתרון התעלומה הקשורה בפוליטיקאי מושחת ולהפי אנד מוגזם מכל הבחינות.

ספרו של אנדי מאליגן הוגדר כספר ילדים, וככזה זכה להערכה בבריטניה. הסרט מנסה להרחיב את קהל היעד גם לצופים מבוגרים, וסטיבן דלדרי אמר שרצה "להראות את הצד האפל והקשה של ריו" (לצורך כך יצר צוות ההפקה תפאורה של מזבלה רחבת ידיים אך לא באמת מסריחה). הסתירה בין היומרה המתחסדת לריאליזם לבין ההשתלשלות העלילתית של מותחן ילדותי עם חזון נאיבי מעצימה את השקריות של הסרט (גם ברמת המסרים הנוצריים/קפיטליסטיים שלו), שהולכת ומתגברת לקראת סופו. הופעת אורח של כריסטיאן אמנפור בתפקיד עצמה עוברת כל גבול.

זה לא ש"טראש" אינו מבדר למדי. התסריטאי המיומן ריצ'רד קרטיס שובר את רצף העלילה בקטעי וידוי למצלמה נוסח תוכניות ריאליטי, שמקורם מובהר בשלב מאוחר; והצלם הברזילאי אדריאנו גולדמן מייצר דימויים יפים (אולי מדי). צמד ישויות הוליוודיות – הכומר מרטין שין והמורה רוני מארה – נמצאות בשולי העלילה כדי להרגיע את המפיקים ולמשוך את הצופים, אבל הסרט מובל על ידי שלושת הילדים שזאת הופעתם הראשונה (וכנראה גם האחרונה) בקולנוע. דלדרי, במאי תיאטרון מחונן וקולנוען ממוצע, הוביל שתי שחקניות לזכייה באוסקר והוא יודע לעבוד גם עם ילדי רחוב חסרי ניסיון ולהוציא מהם הופעות משובבות נפש. ההתלהבות שלהם כשהם קוראים תיגר על המפלצת מצליחה לעתים לסחוף ולבלבל גם את הצופים.

השורה התחתונה: סרט ילדים שמתחזה שלא בטובתו לסרט ריאליסטי עם אמירה