כתום זה השחור החדש

השאלה הראשונה שקפצה למוחי בסוף הסרט היא מדוע בעצם קוראים לו "אנשים כתומים", כי אני ראיתי בו רק נשים כתומות. לא רק זאת אלא שהסרט עוסק באופן מובהק בשלושה דורות של נשים, שנאבקות להשתחרר מכבלים למיניהם, ולכן נדמה שהא' לא רק מיותרת אלא חוטאת לעניין. גון העור יוצא הדופן של הגיבורות משמש כדימוי למסורת שמייחדת ולוכדת אותן, והוא מרכיב מרכזי בפלֶטת הצבעים העשירה של הסרט (שצולם על ידי אסף סודרי ואיתי מרום) ובמרקם האגדתי של המציאות המתוארת בו.

זה סיפורה של זוהרה (ריטה שוקרון) שבצעירותה ברחה מבעלה הזקן בטנג'יר (פלשבקים לימיה במרוקו פזורים לאורך הסרט) והיום היא מתגוררת ביפו ליד הים עם בתה סימון (אסתי ירושלמי) ונכדתה בת העשרה זוהר (מיטל גל סוויסה). את הנרקולפסיה שלה הפכה זוהרה למכרה זהב – אנשים עולים אליה לרגל כדי שתחלום את עתידם. סימון, הלוקה באותה הפרעה נוירולוגית – או מתת אל, תלוי בנקודת המבט – מסרבת להמשיך בדרכה של אמה. היא לוקחת כדורים כדי להיאבק בסימפטומים ומחזיקה מסעדה כושלת בבת ים. אמה ובעלה השוטר ז'קי (יורם טולדנו) מנסים לשכנעה לוותר על המסעדה, אבל סימון מתעקשת על החופש שלה, אף שלא נראה שטיגון שניצלים גורם לה סיפוק כלשהו, שלא כמו אחותה בהירת העור פאני (חנה אזולאי הספרי) שחמקה לפריז והפכה שם לשפית מצליחה. כדרכן של נכדות, זוהר דווקא היתה שמחה לרשת את סבתהּ, אבל היא צברית אנרגטית ולא בעלת חלומות.

שני אירועים מפרים את האיזון המתוח במשפחה: מסעדה רוסית חדשה גונבת לסימון לקוחות, ופאני מגיעה לביקור מפתיע אחרי היעדרות ארוכת שנים. מדוע ניתקה קשר עם משפחתה, מדוע חזרה, ומהו המרכיב הסודי בקוסקוס הזהוב שזוהרה מכינה? התשובות לשאלות אלה ואחרות הן תערובת של מלודרמה סוערת, תיאוריה פמיניסטית וסיפור עם – תרכובת שלא התגבשה היטב. בסרטה הראשון כתסריטאית־במאית, חנה אזולאי הספרי שואפת לעסוק בשאלות של זהות נשית ותרבותית (שעלו גם ב"שחוּר", הסרט הראשון שכתבה) והיא טווה לתוך מארג עלילתי סבוך סמלים מהדיסקורס הפמיניסטי (נשים ישנות, הארוטיקה של הבישול) והרב־תרבותי, בניסיון לייצר ריאליזם פנטסטי נוסח ישראל. בדומה ל"אחותי היפה" של מרקו כרמל, הניסיון המעניין הזה צולח רק בחלקו. כאמור, הרבדים השונים של העלילה אינם מתגבשים, והדמויות לא תמיד משכנעות מחוץ לרובד האידיאולוגי (מדוע סימון מתעקשת להמשיך לבשל אוכל בינוני במסעדתה הכושלת למרות שהיא דווקא יודעת לבשל מעולה?). הסרט יפה לעין, אבל שום דבר אינו משתווה לדימוי המרהיב והחושני של ערמת גזר בפתיחה.

השורה התחתונה: ניסיון מעניין אך לא מגובש לייצר ריאליזם פנטסטי מרוקאי־ישראלי