"עלים אדומים": האינטנסיביות באה על חשבון מורכבות הסרט

זה סיפור על הגירה ועל התפוררות הפטריארכיה בעולם החדש. אלא שהעולם החדש נמצא מחוץ לפריים, ורוב הסרט דובר אמהרית ומתרחש בתוך סיר לחץ משפחתי. אחרי מות אשתו, מסגניו טדלה מוכר את הבית ומחליט לעבור להתגורר אצל בניו. בהתחלה הוא מתייצב בבית הבן הבכור במגדל העמק, דורש שישרתו אותו ומבקר בגסות את התנהגותן של בתו וכלתו. ההיתקלות עם הכלה הלא ממושמעת מביאה לכך שהוא עוזב בזעם ועובר לבית בנו השני. גם שם הוא חוזה בהתפרקות המסגרת המשפחתית המסורתית, וכשהוא שב ויוצא לרחוב הישראלי, חוויית הגלות הופכת מטפורית, אירונית ומוחשית עד אימה.

לזכותו סרטו הראשון של בזי גטה ייאמר שהוא אינו מתרפק על העבר וגם אינו עוסק בא'־ב' של העלייה, אלא מפגיש אותנו עם הדמויות שנים רבות אחרי שהסתדרו בארץ, אך גם נותרו מנותקות מהמרחב הישראלי. התבנית הדרמתית מוכרת מ"המלך ליר" של שייקספיר וגם מ"סיפור טוקיו" של יאסוז'ירו אוזו, שבו זוג הורים קשישים יוצאים להתארח אצל צאצאיהם העסוקים, וחווים אכזבה עמוקה מהחיים. אבל בעוד הסרט היפני חודר לכל לב בתובנותיו האנושיות הפשוטות והעמוקות, "עלים אדומים" המתרחש כאן ועכשיו מציב במרכזו דמות נוקשה, אגרסיבית וחד ממדית, שמקשה על הצופים להזדהות עם המשבר האישי והתרבותי שהיא חווה, על אף הנוכחות המרשימה למדי של השחקן אשטו דבבה.

גם הדמויות האחרות מתקשות לעורר אהדה בהיותן ייצוגיות יותר מאשר ספציפיות. ובאין נקודת הזדהות הסרט מעייף. הבחירה בשפה קולנועית ריאליסטית של מצלמת כתף יוצרת לעתים תחושה שהתמונה הרוטטת אמורה לעשות את העבודה של השחקנים, ושהאינטנסיביות באה על חשבון מורכבות. עם זאת, ברור לי שפספסתי דקויות תרבותיות שהיו נהירות לצופים ממוצא אתיופי שישבו מאחוריי בעת ההקרנה ונהנו הרבה יותר ממני.

סצנה אחת הצליחה לייצר מפגש מפתיע ואפקטיבי בין ציפיותיי לבין מאפיין ספציפי של דרך החיים המסורתית. כשטדלה מגיע ללא הודעה מוקדמת לבית בנו הבכור, הוא דורש מאשתו שתכין לו קפה. כשזו עונה שהיא ממהרת לצאת ומבטיחה להכין קפה טוב כשתחזור בעוד שעתיים, התרשמתי שהיא סרבנית להכעיס, כי הרי כמה זמן לוקח להכין קפה? חיתוך פשוט למחבת שבה מיטגנים פולי קפה לבנים הבהיר לי את מורכבות המלאכה ושינה לגמרי את הבנתי את הסצנה ואת ממדי הקונפליקט שתואר בה.

השורה התחתונה: המלך ליר במגדל העמק