"שנת חורף": הקולנוע החכם של נורי בילגה ג'יילן

אחרי שארבעת סרטיו הקודמים זכו בפרסים חשובים בפסטיבל קאן, זה היה רק עניין של זמן עד שנורי בילגה ג'יילן יקטוף את דקל הזהב. בניגוד לשתיקות של "מרחק" ושל "היו זמנים באנטוליה", שמיקמו את גיבוריהם בתוך נופים קשים והזמינו השוואות לאנטוניוני ולטרקובסקי, הפעם רוב הדרמה מתרחשת בחללים סגורים ומנוסחת בקלוז אפים ובדיאלוגים ארוכים ומפותלים, בנוסח ברגמן. רק סצנות בודדות, בהן תיעוד מהמם של לכידת סוס פרא, מתרחשות בחוץ על רקע הנופים הקדמוניים של קפדוקיה המושלגת, ומוסיפות לסרט רבדים אפיים וסמליים. אין ספק שמדובר בקולנוען חכם ובעל חזון אמנותי ופילוסופי, אבל "שנת חורף" עם היותו עמוק, מעניין ומשוחק להפליא, מתקשה לפרקים לשאת את אורכו המונומנטלי.

הסרט עוקב אחר פטריארך מודרני, שחקן תיאטרון עירוני לשעבר ואדון כפרי בהווה, ובוחן את יחסיו עם האנשים הנתונים למרותו. איידין (האלוק בילגינז' בהופעה מזהירה) התיישב במלון קטן ואלגנטי שירש מאביו, כותב טורי דעה למגזין מקומי ומתכונן לכתוב ספר על תולדות התיאטרון התורכי. הוא גבר מרשים כבן 60, שהתחכום האינטלקטואלי שלו מכסה על האדנות הטבועה בו. כשדיירי הבתים שבבעלותו מאחרים לשלם את שכר הדירה, הוא שומר על מרחק בטוח ושולח אליהם גובי חובות. אבל כשילד כועס זורק אבן על מכוניתו, איידין נאלץ להתמודד עם חוסר הנוחות של מפגש עם דייריו העניים, וכותב טור מתנשא על רגליו המלוכלכות של האימאם (סרהאט מוסטפה קיליץ' המצוין). הצופים מבחינים דווקא בחיוכו המתרפס של האימאם, שנולד מתוך הכרח ונעלם מפניו רק פעם אחת כשהוא מפנה את גבו לאיידין ומקלל אותו בזעם עצור.

חולף זמן רב בטרם אנחנו פוגשים גם את ניהאל (מליסה סזן), אשתו הצעירה של איידין, שחיה חיים נפרדים באותו בית, וממלאת את החלל בעיסוק בפילנתרופיה. השיחה הרצינית הראשונה ביניהם דנה בשאלה הפילוסופית כיצד יש להתמודד עם רוע, ואיידין מגחך על הנאיביות של ניהאל ושל אחותו, שמתקשה להגדיר את עצמה אחרי גירושיה. השיחה השנייה עם ניהאל עוסקת ישירות ביחסיהם המנוכרים, והיא הולכת ומתארכת. איידין אינו מבין מה הבעיה, אבל חיוכו הקטן והמתנשא מבהיר לנו מדוע אשתו אינה סובלת אותו עוד.

כשהדרמה מתמקדת ביחסים בין איידין ושתי הנשים בחייו נדמה שהסרט שכח מהאימאם ומאחיו הבריון הגאה (אבי הילד שזרק את האבן), אבל אלה חוזרים למרכז בחצי השעה האחרונה, הדחוסה בסצנות עזות מבחינה דרמטית ותמטית. רגע לפני שכמה גברים יוצאים לצוד בשלג – סצנה ארכיטיפית בסרטים על יחסי כוחות בין מינים ומעמדות – מורה שיכור מסכם את הקונפליקט בין האינטלקטואלים האמידים והצדקנים לבין העניים חסרי הפריבילגיות, בהטיחו בפני איידין את ההצדקה העצמית של ריצ'ארד השלישי (כפי שנוסחה על ידי שייקספיר): "מצפון היא מילה שפחדנים משתמשים בה. היא נועדה להרתיע את החזקים".

השורה התחתונה: הסבלנות משתלמת