בלוז לחופש הגדול

"צפו בסרט או הֱיו חלק ממנו", זועקת הפרסומת של איימקס ומבטיחה לנו הטמעות בתוך החוויה הקולנועית. מה שאיימקס משיג באמצעות טכנולוגיה, "כחול הוא הצבע החם ביותר" משיג באמצעות אמנות הקולנוע. עבדלעטיף קאשיש מושך אותנו לתוך הסובייקטיביות החושית והרגשית של גיבורתו ובמשך שלוש שעות אנחנו נעטפים בהוויה של אינטימיות נדירה. תחושת הקרבה הבלתי אמצעית שאנו חשים לאדל (אדל אקסרקופולוס) נובעת מהאופן שקאשיש מצלם אותה מקרוב, במצלמה מרחפת קלות, למשל כשהיא מביטה על אמה (לאה סדו) החולפת על פניה ברחוב ומציתה בה התרגשות לא ברורה.

נדמה שאפשר להריח את ריח גופה ממש. תחושת הקרבה נובעת גם מהופעתה של אקסרקופולוס, שנותנת את כל כולה למצלמה בלי להרגיש שהמצלמה נמצאת שם. היא אינה מעצבת מופע משחקי מרהיב כמו קייט בלנשט ב"יסמין הכחולה", אלא חיה את הדמות שהיא מגלמת במלוא מובן המלה. זאת הופעה חשופה לגמרי שזיכתה אותה (ואת שותפתה הנהדרת למסך) בפרס חסר תקדים – דקל הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן הוענק לא רק לבמאי, כמקובל, אלא גם לשחקניות, כשותפות מלאות ליצירה האמנותית.

לסביות שולטות בעולם שלי. "כחול הוא הצבע החם ביותר" (צילום: יח"צ)

קאשיש השיג הופעות יוצאות מהכלל גם בסרטו השלישי והמהולל יתר על המידה "הגרגר והדג", בין השאר באמצעות שימוש ביותר ממצלמה אחת, שבסצנות רבות משתתפים אפשר לשחקנים לשמור על המשכיות. אבל המחיר שהטכניקה הזאת גבתה היה צילום מקרוב מדי (כדי שהמצלמה הנוספת לא תחדור לשדה הראייה) שיצר תחושה לא נוחה של אינטימיות לוחצת. הפעם הוא משתמש בפריים רחב יותר, שמותיר לדמויות מרחב נשימה למרות הקרבה היתרה של המצלמה. וכמו ב"הגרגר והדג" ועוד יותר ממנו, "כחול הוא הצבע החם ביותר" נותן לכל סצנה להמשך הרבה מעבר למקובל בקולנוע, אבל הפעם אורכו של הסרט תורם לחוויה האפית של ההתבגרות.

זה סיפורה של אדל (כשמו של הסרט בצרפתית), בת 15 שבולעת בשקיקה את החיים (ואת האוכל שהיא מכניסה לפיה). היא מחוזרת על ידי נער יפה, אבל אז היא מוצאת את עצמה נמשכת לאישה בעלת שיער כחול שחולפת על פניה ברחוב. כשאדל תשוב ותפגוש את אמה, סטודנטית לאמנות, היא תיגרף לתוך רומן לוהב ואהבתן תזכה לביטוי אמנותי בציורים שאמה תצייר אותה. אבל בחלוף הזמן אדל תחוש לא שייכת למעגל החברים האמנותיים של אמה, והאהבה הגדולה תינזק. זה סיפור אהבה פשוט ומורכב גם יחד, עתיר ניואנסים וללא סיבוכים מלאכותיים, כמו שסיפור אהבה צריך להיות.

צפו בטריילר לסרט:

ועכשיו בואו נדבר על סצנות הסקס המדוברות שהקנו לסרט דירוג NC-17 (המקבילה האמנותית ל־XXX) בארצות הברית. הסצנות הארוכות והמפורטות הן חלק בלתי נפרד מעוצמת היחסים בין השתיים, והן הכרחיות לתחושה המלאה של חוויית ההתבגרות וההתפעמות של אדל. עם זאת יש משהו בדבריהן של ז'ולי מארו, שכתבה את הרומן הגרפי "מלאך כחול" שעליו הסרט מבוסס, ושל מנולה דרגיס, מבקרת הקולנוע של "הניו יורק טיימס"; שטענו שהסצנות האלה אסתטיות ומעוצבות מדי ולכן לא אמיתיות, אלא נענות למיסטיפיקציה הגברית של האורגזמה הנשית כפי שהיא מנוסחת בסרט על ידי אורח במסיבה. מארו אף כתבה ש"מה שהיה חסר על הסט זה לסביות".

אותי הטרידו יותר שתי סצנות נטולות סקס. בראשונה אדל שוכבת עירומה על המיטה, והמצלמה סוקרת את גופה, בדרכה חולפת על פני מפשעתה המגולחת וחושפת לראשונה את איבר מינה. בשוט הבא אנחנו רואים את אמה מציירת אותה, וזאת לכאורה ההצדקה למבט הסוקר, אבל אמה כלל אינה מביטה לעברה, וברישום שהיא רושמת אדל לובשת תחתונים. האם קאשיש רוצה לומר שהיא מלבישה את אהובתה כדי לגונן על האינטימיות שלהן מפני העין הציבורית? ואם כך, מדוע הסרט מפר בגסות את משאלתה? בסצנה מאוחרת יותר אדל מתקלחת לבדה והמצלמה מתמקדת בישבנה העירום. משום שהסצינה אינה משויכת לרומן בין השתיים, המבט החומד הוא של הבמאי (והצופים) ולא של אמה, ולכן חסר הצדקה ומחשיד את הסרט כולו.