גרואן עמוק

בוב גרואן, שצילם את לנון, דילן, איגי פופ ובואי, הצליח לחלץ אינטימיות מהסטארים הכי גדולים בעולם. סרט תיעודי על חייו עושה חסד עם אחד הכוכבים הנשכחים של הרוקנ'רול

20 באוגוסט 2013

[tmwinpost]

מכירים את התמונה של ג'ון לנון עם משקפי שמש עגולים וגופייה לבנה שכתוב עליה "ניו יורק סיטי", שהוא פשוט נראה בה כמו בחור מגניב? בוב גרואן הביא לו את הגופייה וגם צילם את התמונה. או את זאת של חברי להקת קיס שבה הם נראים כאילו הם בעיצומה של אורגיה פרועה מאחורי הקלעים? בוב גרואן ארגן את הבחורות ולחץ על הקליק. ומה עם התמונה של סיד וישס שבה הוא מחזיק נקניקייה בבגט וכל הפרצוף שלו מרוח בחרדל? גם את הרגע הזה תיעד בוב גרואן, ויש סיכוי לא רע שהוא גם זה ששילם על הנקניקייה. גרואן (68) הוא מהצלמים האלה שמעטים מכירים את שמם אבל כולם מכירים את התמונות שצילמו. הצלם הניו יורקי, שנראה קצת כמו אחיו האבוד של מוני מושונוב, הספיק לצלם כמעט כל כוכב רוק מהסיקסטיז והסבנטיז שאפשר להעלות על הדעת, כולל בוב דילן, איגי פופ, דיוויד בואי, בלונדי, פטי סמית', דה קלאש, ניו יורק דולז ועוד. תיק העבודות שלו נראה כמו האלבום המשפחתי של הרוקנ'רול – יש בתמונות שהוא צילם תחושה של אינטימיות וקרבה, שהושגה בזכות הידידות של גרואן עם הרבה מהמוזיקאים ומהלהקות שצילם. הוא היה הצלם האישי של ג'ון ויוקו בתקופה שבה גרו בניו יורק, וג'ו סטראמר מהקלאש תמיד היה נזרק על הספה שלו כשהגיע לביקור בעיר. בואו נגיד שב-CBGB לא עשו לו בעיות בכניסה. בשנים האחרונות גרואן מתחיל לזכות בהערכה שמגיעה לו כצלם שהקדיש את חייו לרוקנ'רול. גלריות בכל העולם מעלות תערוכות שלו – כולל גלריה מינוטאור בתל אביב שהציגה את עבודותיו בשנה שעברה לצד כאלה של צלמי רוק אחרים כמו הנרי דילטס וג'ואל ברודסקי – והוא גם הנושא של הסרט התיעודי "הרוקנ'רול נחשף" של הבמאי והדי.ג'יי האגדי דון לטס, ששודר הקיץ בערוץ 8.

אף שלא מדובר ביצירת מופת קולנועית, הסרט מספק הצצה לחייו של אחד הגיבורים הנשכחים של הרוק, מי שאחראי לכמה מהתמונות שלוכדות את רוח התקופה טוב יותר מכל אלבום עמוס דיסטורשן. "אני כבר לא מצלם הרבה להקות רוק כיום, כי כולם עושים את זה", הוא אומר בשיחת סקייפ שערכנו השבוע. "פעם היית הולך להופעה, מצלם כמה תמונות, מפתח את הפילם ואז שולח עותקים לעיתונים ואחרי שבוע־שבועיים הם היו מפרסמים את זה. היום הכל כבר בפייסבוק ובאינסטגרם עוד לפני שההופעה נגמרת, ככה שזה כבר לא ניוז. אני גם מרגיש שהכל חוזר על עצמו. כל מה שקורה עכשיו כבר ראיתי בגרסה טובה יותר".

יש להקות חדשות שאתה אוהב?

"יש כמה, אם אתה רוצה לקרוא לגרין דיי להקה חדשה".

אם זה המצב אז כנראה הרוקנ'רול באמת מת.

"אני לא חושב ככה. רוקנ'רול בשבילי זה אטיטיוד ותספורת. זאת דרך חיים. זה קשור מאוד בחופש – החופש להביע את הרגשות שלך בווליום חזק מאוד. בגלל זה אני חושב שהרוקנ'רול גם לעולם לא ימות".

החופש הזה שאתה מדבר עליו כבר לא אפשרי בתעשייה של היום. היום גם להקות רוק הם מוצר מהונדס של חברות התקליטים, והראפרים תפסו את מקומם של הרוקרים.

"אני חושב שמוזיקה היום זה כמו בירה – יש לך מוצרים כמו באדווייזר שמוכרים בכל העולם, ולא משנה לאיזו חנות תיכנס אתה תמצא בה את אותה פחית, אבל בכל מדינה יש גם בירות מקומיות שיש רק בה, ובדרך כלל יש להן טעם הרבה יותר עשיר. רוק אף פעם לא היה דבר מסחרי. חברות התקליטים לא רצו בהתחלה להחתים את אלביס. אותו דבר נכון לגבי הסצנה של סן פרנסיסקו בשנות ה־60 והּפאנק בניו יורק של שנות ה־70 – לקח הרבה זמן עד שהלהקות שפעלו אז הצליחו למכור תקליטים ולהשיג השמעות ברדיו. בסוף זה הפך לתופעה גלובלית, אבל אני חושב שהדברים המעניינים באמת תמיד היו בקנה מידה מקומי, לפחות בהתחלה. אני לא מאלה שאומרים שב־1977 היה מדהים ועכשיו הכל חרא. אני השתניתי, ואני לא מצפה שהעולם יישאר אותו דבר".

בוב גרואן
בוב גרואן

נראה לי שתמיד היה פער בין התדמית של כוכבי רוק לבין מה שהם היו באמת. לכל כוכב יש איזה מיתוס שנוצר סביבו. אתה רואה את עצמך כמי שתרם למיתולוגיזציה של הרוק או כמי שניסה לשבור אותה?

"נראה לי שגם וגם. אני מסתכל על כולם כעל בני אדם. אפילו מלכת אנגליה צריכה לחרבן כל יום. כולנו אותו דבר בעיקרון, ואני חושב שזה משתקף בתמונות שלי. מצד אחר אני מנסה לעבוד עם האמן על התדמית שהוא רוצה ליצור, כי בסופו של דבר אני רוצה שהוא יאהב את התמונות שלי".

משהו שחסר בסרט הוא ההתייחסות לאספקטים השערורייתיים יותר של הרוק. כל הזמן שאלתי את עצמי איפה הסיפורים על הבחורות שהתפקיד שלהן היה לנשוף קוקאין בקשית לתוך התחת של מיק ג'אגר.

"אני אף פעם לא פגשתי את הבחורות האלה! אף אחד לא נשף קוקאין לתוך התחת שלי. וזה לא אומר שלא הייתי עם הרבה בחורות ועשיתי הרבה סמים בתקופה ההיא. הסיבה שלא צילמתי שימוש בסמים היא שלא רציתי לסבך אף אחד בצרות".

אם היית יכול לעשות ריסטארט, היית מעדיף להיות כוכב רוק או צלם?

"אני מרוצה מהמקצוע שבחרתי. יש לי חבר שתמיד היה אומר שהמטרה בחיים היא להיות מספיק מפורסם כדי להשיג שולחן טוב במסעדה, אבל לא מספיק מפורסם בשביל שאנשים יפריעו לך לאכול. אני חושב שהשגתי את המטרה הזאת".

אתה מקבל פני כל פעם שמישהו קונה גלויה של ג'ון לנון עם הגופייה ההיא?

"יש לי עסקה עם חברה שעושה גלויות, ככה שכן, וכל הגרושים האלה מצטברים בסוף היום לדי הרבה כסף. יש לי גם עסקה דומה עם טישרטים, אבל יש הרבה זיופים שמסתובבים. אני דווקא בסדר עם זה, כי זה מחמיא להסתובב בעולם ולראות שעשית משהו שכל כך הרבה אנשים רוצים לגנוב. יש הרבה אמנים שלא זוכים להערכה בימי חייהם, וגם לי לקח המון זמן עד שזה קרה. זה נחמד לקבל סוף סוף קצת הכרה".