"אויבות: בטי וג'ואן" נראית כאילו ביים אותה אתר רכילות

לפני "אויבות: בטי וג'ואן" ותצוגת התכלית של סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג, צריך לומר משהו על ריאן מרפי – אחד היוצרים הפוריים ביותר של העשור האחרון. "ניפ/טאק", "Glee", "אימה אמריקאית", "מלכות הצעקה" – כולם התינוקות העקמומיים שלו. בכל העשייה הטלוויזיונית שלו יש תמיד משהו מחליא, כמו אבקת סוכר מעורבבת עם רעל. זה תמיד נראה נהדר ושופע ואטרקטיבי מעבר ליכולת התנגדות, עד שמשהו מתחיל להרגיש לא טוב בבטן.

"אויבות: בטי וג'ואן" היא עוד תרמית מרושעת שמרפי מתמחה בה: לכאורה מחווה אדירה לשתי נשים ושחקניות עצומות – בטי דיוויס וג'ואן קרופורד – במפגש הטעון והיחיד ביניהן על הסט של "מה קרה לבייבי ג'יין?", אבל תוך תפיסה כמעט דמונית של נשים. המחווה הזאת עטופה בעוד מחווה, לסרנדון ולאנג ולכל דמויות הנשים בנות יותר מ־40 בהוליווד. כל כך הרבה כוונות טובות, אז למה הכל מרגיש מזוהם? ובכן, זה כיוון שמרפי נתן לגרוטסקה להשחית כל חלקה טובה ביצירה שלו.

סיפור העלילה של "אויבות: בטי וג'ואן" הוא לכאורה על האופן שבו גברים בהוליווד משסים נשים חזקות זו בזו. נדמה שבטי וג'ואן, שעברו בסך הכל חיים דומים למדי, היו יכולות להתגבר על האגו שלהן ולהיות ידידות. אבל אבוי, הגברים המניפולטיביים של הוליווד לא היו מוכנים לוותר על הניצוצות ומדורי הרכילות, וכך נדונו השתיים להיות אויבות. כדי להצליח להפשיט נשים בשר ודם מן האנושיות שלהן צריכים היו אותם גברים שלא לראות אותן כבנות אדם, אבל זה בדיוק מה שמרפי עושה בעצמו.

כל העיצוב והבימוי לוחצים בכבדות על דוושת ההפרזה והפתטיות והסדרה נראית כאילו ביים אותה אתר הרכילות TMZ. מרפי, שבא בטענות אל הוליווד של האולפנים, שבוי באותה הקונספציה, ותחת האיצטלה של "הן הרי היו נשים גדולות מהחיים", הוא עושה הכל כדי שנקבל דמויות תלושות מהחיים ומעוותות. סרנדון ולאנג המבריקות עושות הכל כדי להחזיק עמוד שדרה וצלם אנוש משחקי בתוך הסביבה הגרנדיוזית וההיסטרית שמרפי מספק להן – ולפעמים זה לא פשוט לצפות בזה.

על מה הסדרה? על הפעם ההיא שריאן מרפי אהב כל כך נשים, עד שהוא שנא אותן.
לראות? רק בשביל השחקניות.