איזה לילה מסביב

תכניות הלייט נייט בארצות הברית עוברות טלטלה נוספת. האם הפעם השינויים יחזיקו מעמד?

31 באוקטובר 2013

"אהבתם אותו ב'SNL', שנאתם בסרטים ועכשיו אתם אמביוולנטיים". המשפט הזה, שהוכרז בסמכותיות על ידי הקריין המיתולוגי סטיב היגינס, היה דרכם של ג'ימי פאלון וצוות הכותבים שלו להתמודד עם החמיצות שבה נתקבל הקומיקאי, כשנבחר לרשת את קונאן אובריאן כמנחה התוכנית "לייט נייט". פאלון אמנם סחב עימו ניסיון של שמונה שנים בצוות של "סאטרדיי נייט לייב" (כמו גם קריירה קולנועית קצרה וכושלת), אך נתפס בעיני המבקרים והקהל כלא יותר מקומיקאי חביב, בוודאי לא כזה שיוכל להיכנס לנעליו הגדולות, הבועטות והפרועות של אובריאן.

אלא שהספקות והצל הג'ינג'י של קונאן שריחפו מעל פאלון הובילו לתוצאה הפוכה: לא זו בלבד שפאלון ביסס את מעמדו ברצועה היוקרתית, בסוף פברואר 2014, הוא יקבל לידיו את ספינת הדגל של תוכניות האירוח, "הטונייט שואו". המהלך הזה התאפשר לא מעט בזכות נוכחותו של לורן מייקלס. המפיק הכל יכול – שתמך בו ב"SNL" ומי שהימר עליו ב"לייט נייט" – הרגיע את הטאלנט שלו והזכיר לו שוב ושוב שהיופי ברצועות הלילה של הרשתות האמריקאיות טמון בהיותן יומיות – מה שתורם לעקומת שיפור מהירה. למזלו של פאלון שנתו הראשונה בתפקיד עברה באדישות מוחלטת לנוכח מלחמת תוכניות הלילה שהצית ג'יי לנו ב־2010. לנו – שחזר להנחות את ה"טונייט שואו" אגב דקירה נכלולית בגבו של יורשו אובריאן – הסיט את תשומת הלב מפאלון, שנדחק לתפקיד משני בעלילה.

 בעזרת הרוטס

אותה שנה העניקה לפאלון את הזמן שהיה דרוש לו כדי להשתכלל ולמצוא את הנישה שלו בעולם תוכניות האירוח הליליות האכזרי. בעוד שאר המנחים ביססו את ההומור שלהם על פוליטיקה או התייחסות אקטואלית לאירועי היום, פאלון השתמש בכישרון שלו לחיקויים ובהומור על טוהרת הנונסנס והפך את משבצת הלייט נייט שלו לבית שבו ההורים בחופשה ארוכה בחו"ל, והילדים יכולים להשתולל עד אור הבוקר.

ההישג המרשים ביותר של פאלון הגיע כשלקח את התכונה הנלעגת ביותר שלו והפך אותה לתכונה נערצת. בימיו ב"SNL" הוא ספג ביקורת רבה על כך שלא הצליח להפסיק לצחוק בעת מערכון. למרות זאת המערכונים הללו הפכו לפופולריים כל כך, עד שלעתים הציפייה לראות את פאלון מתפקע מצחוק כשוויל פארל נכנס לדמות שלו הייתה שיא המערכון כולו. ב"לייט נייט" חוסר המקצועיות לכאורה המשיך את המגמה הזאת, ועם הזמן הצחוק חסר המעצורים שלו – לפני, אחרי ובזמן הבדיחות – הפך ליסוד מהותי ביצירת האווירה של התוכנית כולה. הצופים, הקהל באולפן, להקת הבית – כולם לקחו חלק בבדיחה ביחד עם המנחה. כל מערכון או משחק חדש עם הקהל הפכו לקרקע פורייה לצחקוקים של פאלון, והתחושה שנוצרה היא של עבודה משותפת – של הקהל, הכותבים והמנחה – על התוכנית.

המוזיקליות של פאלון עזרה לו גם היא לייחד ולהבדיל את עצמו מקודמיו וממתחריו והולידה מערכונים אגדיים שהפכו לוויראליים וביססו קהל נאמן. החיקוי שלו לניל יאנג המבצע את שירה של ווילו סמית' "Whip My Hair", כשברוס ספרינגסטין מתארח בשיר בתפקיד ספרינגסטין הצעיר הוא אחד הקטעים הנצפים שלו ברשת. גם להקת הבית של התוכנית, הרוטס, השתלבה מצוין בשילוב בין קומדיה ומוזיקה וגם תרמה לנאמברים המוזיקליים בסוף התוכנית (בניגוד ללהקה המסורתית שמנגנת רק בפתיחה ובמקבצי הפרסומות). האיכות הבלתי מתפשרת של הרוטס אף הולידה מיני שערורייה בסוף 2011: מישל בקמן – נציגת בית הנבחרים ואחת מדוברות תנועת מסיבת התה הרפובליקנית – הגיעה להתארח בתוכנית. הרוטס קיבלו את בקמן עם נעימת שיר של להקת פישבון ששמו הוא "Lyin Ass Bitch", ופאלון נאלץ להתנצל באופן פומבי בפני הגברת בקמן.

לא לחינם סיפר סת' מאיירס, הקומיקאי שיחליף את פאלון ב"לייט נייט", בראיון חילופי התפקידים, ש"השאלה שהכי הרבה שואלים אותי בעניין קבלת התכנית היא 'אתה מקבל את הרוטס?'". "הם בטח חושבים שאתה הולך לקולג' ואני פשוט אקבל את הדברים שלך", הוא צחק. הרוטס עבור פאלון היו מתנה יקרת ערך. בימים הראשונים של התוכנית הם שימשו כשוברי קרח בעת ראיונות, כשרבים מהמרואיינים הגיבו על נוכחותם האגדית באולפן והעניקו לפאלון את הזמן שהיה צריך. כעת, כשהם יעברו עם פאלון למשבצת הטונייט שואו היוקרתית, נשאלת השאלה המתבקשת: מה יביא עימו סת' מאיירס לתוכנית?

 אוהב להיות הסטרייט

לא מפתיע לגלות שהתגובות להכרזה על ליהוקו של מאיירס מעורבות בדיוק כשם שהיו בזמנו עם פאלון. מצד אחד מאיירס עשוי מאותו החומר ממנו קורץ פאלון עם ניסיון של 12 שנים ב"SNL", מתוכן שמונה ככותב הראשי; כמו פאלון, מאיירס הנחה את מהדורת החדשות של התוכנית, "Weekend Update", מה שמעניק לו יתרון במונולוג הפתיחה האלמותי של כל תוכנית אירוח אמריקאית; מאיירס גם נושא עמו ידע רחב בתרבות פופולרית והבנה של סוג ההומור שמכוון לקהל הלילי של הרשת. כל אלו אמורים להפוך אותו למועמד מושלם לרשת את פאלון. מצד אחר, קיים החשש שנקבל פשוט עוד מאותו הדבר.

ללא רקע מוזיקלי, ללא דמויות קנוניות בארסנל וללא יכולת חיקוי מרשימה – מאיירס יתבסס הרבה יותר על צוות הכותבים שלו. בראיון שפורסם בסוף השבוע האחרון ב"בוסטון גלוב" הבהיר מאיירס ש"לייט נייט" בכיכובו ימשיך את הקו שהוא מוביל ב־Weekend Update. המטרה המרכזית של הפקת התוכנית כעת היא לייצר בסיס כותבים רחב, שחלקם יופיעו גם כדמויות לצד מאיירס.

"אני אוהב להיות האיש הסטרייטי", העיד מאיירס על סגנונו במסיבת עיתונאים לקידום סדרת הרשת שלו "The Awesomes" ב־Hulu, כשהוא מתייחס לסגנון היבש של ההגשה שלו לצד דמויות מצחיקות (למשל הקלאבר סטפון, או הקומיקאי הצרפתי ז'אן קיי־ז'אן).

ההצהרות של מאיירס משאירות רק מקום לדמיון באשר לסוג התוכנית שהוא יוביל. החיבה שלו להומור אקטואלי ופוליטי וההבטחה על שמירת מונולוג הפתיחה המסורתי, מעידות על תוכנית לילה שעשויה לחזור לשורשים הסאטיריים שאפיינו מנחים משופשפים כמו לנו ולטרמן, בניגוד לנונסנס של פאלון. נוסף על כך, עכשיו – כש"הטונייט שואו" עם פאלון חוזרת לניו יורק (לאחר שלנו שידר אותה מהוליווד) – התחרות בזירת תוכניות הלילה עוברת גם אל מחוזות הקהל באולפן שיוכל לבחור בין פאלון, מאיירס, ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר או דיוויד לטרמן.

"אנחנו הולכים לראיין אנשים מעניינים יותר מאשר אנשים שמעניין לראות אותם", סיפר מאיירס לעיתונאים על התוכניות שלו, שרומזות לכיוון הרפרטואר של ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר בקומדי סנטרל, שמרבים לארח סופרים, מדינאים ופוליטיקאים.

זו גם כנראה לא הפעם היחידה שרפרור לסטיוארט ולקולבר יופיע בעתיד בהקשר של פאלון־מאיירס. החזרה לניו יורק היא גם החזרה של "הטונייט שואו" לזרועות ההפקה של לורן מייקלס, שישמש מעתה כמפיק האחראי של שתי הרצועות. כמו במקרה סטיוארט־קולבר, הרצף החדש ייצור שתי תוכניות שמשלימות זו את זו. הנונסנס הפופולרי והחנפנות הפופוליסטית של פאלון יאפשרו לו לשמור על הקהל הנאמן שלו ולעשות את המעבר לקהל הבוגר יותר של לנו בהצלחה; מאיירס, על ההומור הפוליטי הליברלי שלו, יוכל לשמש לפאלון כקונטרה מתבקשת ולהעניק משהו שלם יותר עבור הצופים הליליים. לפחות עד שנגלה מי יהיה היורש של לטרמן, ככל הנראה ב־2015.