אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני על סרטם "סרט ערבית"

הם שודרו כדי למנוע מפלסטינים בגדה לצפות בתעמולה אנטי ישראלית, והפכו במהרה לצפיית חובה בבתים יהודים וערבים רבים. בדוקו "סרט ערבית" אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני חוזרים לרצועת הסרט הערבי של שישי בצהריים ששיגעה את המדינה. בריאיון הם מספרים מדוע אין לנו עניין אמיתי בחברה הערבית ואיך כל זה קשור ליאיר גרבוז

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
3 ביוני 2015

"סרט ערבית", סרטם של אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני, נולד תוך כדי עריכה של סרט איקוני אחר בז'אנר. צפרוני, תחקירנית ועורכת תוכן ותיקה בעולם הדוקומנטרי, עבדה עם הבמאי רון כחלילי על הסדרה התיעודית שלו על סרטי בורקס – "סרט שחור לבן" – ולפתע נכנס לחדר ביזאווי – כוהן של התרבות המצרית בישראל. ביזאווי (43) הוא בן למשפחה מצרית וגדל בבת ים. הוא דובר ערבית שוטפת, בקיא בתרבות של מדינת האם ומפרסם מדור תרבות ערבית עדכנית ב"גלריה". זה זמן מה זממה צפרוני לביים סרט על רצועת הסרט הערבי ששודרה בימי שישי אחר הצהריים בערוץ 1 בשנות ה־70 ובשנות ה־80, וחיפשה שותף שמבין עניין. ביזאווי נפל לה כמו כפפה ליד. "אמרתי לה שהיא התפרצה לדלת פתוחה, כי אני אדם שמפוצץ ברעיונות אבל לא בעשייה, ושרה היא אחת שיודעת להניע דברים", הוא מספר.

השילוב בין השניים הפך לא רק הרמוני אלא גם הכרחי. מאחר שביזאווי הוא דמות מפתח ב"סרט ערבית" הוא לא יכול היה לביים את הסצנות בהשתתפותו. הסרט מתחקה אחר התופעה התרבותית שנקראת "הסרט הערבי של שישי אחר הצהריים", ששיגעה את ישראל וחצתה מגזרים, שכן בסרט מזרחים, אשכנזים ופלסטינים וכולם העריצו כוכבי קולנוע מצרים. משפחתו של ביזאווי היא עוגן עלילתי מאחר שבביתו – כמו בבתים מזרחיים רבים אחרים – הצפייה בסרט הערבי בימי שישי הפכה לטקס משפחתי קבוע. יש לו אפילו דודה ששכלה את בנה במלחמת יום כיפור בחזית המצרית, אבל עדיין מתקשה לשנוא את המצרים וממשיכה לצפות באדיקות בסרטים הערביים, שמזכירים לה את ימי נערותה במצרים. עם זאת "סרט ערבית" מדגים איך חרף הפופולריות של הסרטים האלה, התכנים שלהם עברו לרובנו מעל הראש.

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

"אין לנו עניין אמיתי בחברה הערבית", טוען ביזאווי, "הפרק של 'זהו זה' שצחק על הסרטים הערביים קיבע את הזיכרון הישראלי של הסרטים האלה, כך שאנשים רבים זוכרים סצנות מאותו פרק ומשוכנעים שהן סצנות מסרט ערבי אמיתי".

הסטריאוטיפ ש"זהו זה" הנציחה השכיח גם את העובדה שהסרטים הערביים של ימי שישי היו למעשה הרבה פחות שמרניים ממה שאנחנו זוכרים. בניגוד לקונוטציה המיידית של "הערבי" שעולה פעמים רבות בעיני הישראלים, "סרט ערבית" לא מביא סיפורים על ערבים כפריים שמנפים גרעיני פול בחזית הבית לצד דיר עזים, אלא סצנות סקס מסרטים מצריים (אם כי בלי עירום), ייצוגים של גייז ("אף שזה תמיד יתורץ בכך שהגיבור עבר התעללות בילדות או משהו", מספר ביזאווי) ובעיקר עלילות בורגניות חילוניות שמתמקדות באהבות ובבגידות.

"הדעות הקדומות שלנו על ערבים מנעו מאיתנו לראות את המורכבות של החברה הערבית כפי שהיא משתקפת בסרטים האלה", אומר ביזאווי.

אלמנט עלילתי נוסף ומעניין מאוד בסרט הוא השיקולים הפוליטיים שהובילו להחלטה לשדר סרטים ערביים בימי ראשיתה של הטלוויזיה הישראלית. מתברר שהרעיון מאחורי שידור הסרטים הערביים היה לספק בידור לפלסטינים מהגדה, שנכבשה על ידי ישראל ב־67', כדי למנוע מהם לצפות בתכנים אנטי ישראליים בערוצים הערביים השונים. קברניטי רשות השידור לא צפו שהקהל העיקרי של הסרטים האלה יהיה דווקא יהודים מזרחים, שעבורם הסרטים היוו הזדמנות לחזור ולהתרפק על תרבות ילדותם, וכן יהודים אשכנזים רבים שפשוט התאהבו בז'אנר. בסרט מרואיין יהודי עירקי בשם סלים פתאל, איש רשות השידור לשעבר, שהיה אחראי על השגת הסרטים שהגיעו לישראל מירדן דרך מזרח ירושלים. באולפני רשות השידור הכינו פתאל ואנשיו עותק וידיאו שלהם והחזירו אותם למזרח העיר. פתאל מספר שבשלב מסוים הורה מנכ"ל רשות השידור, שמואל אלמוג, להוריד את התרגום לעברית מהסרטים הערביים מחשש שהצפייה בהם "תמזרח" את הציבור הישראלי.

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

"המשפט שאלמוג אמר לפתאל בזמנו – 'עברית זה עברית וערבית זה ערבית'", אומרת צפרוני, "מייצג את הגישה של הממסד הישראלי באותן שנים. אלמוג וחבריו ברשות השידור לא היו טיפשים. הם ידעו שרבים מהישראלים הם למעשה יהודים ממדינות ערב, וזה הרתיע אותם. ההוראה שלו לבטל את התרגום ביטאה פחד מאוד ישראלי וציוני, רצון עז להבדיל אותנו מהערבים ולומר שהם זה הם ואנחנו זה אירופה".

אבל ההחלטה של אלמוג לא שרדה, שכן לחץ מצד הציבור הישראלי – בעיקר האשכנזי – שהגיע עד הכנסת, הביא את רשות השידור להחזיר את התרגום לעברית לסרטים הערביים. אחד ממעריצי הז'אנר באותה תקופה היה לא אחר מיאיר גרבוז. ביזאווי שמע שגרבוז יצר בזמנו עבודת וידיאו שבה מצולמת אשתו בזמן שהיא צופה בסרט ערבי ביום שישי ומסבירה בעברית על העלילה, והלך לראיין את בני הזוג עבור סרטו. הריאיון נערך אמנם הרבה לפני הדברים שאמר גרבוז בכיכר רבין במרץ האחרון, אבל הצפייה בו בימים אלה מעניקה לו קונטקסט של מעין ניסיון לכפר על השתלשלות העניינים הפוליטית בעקבות הנאום.

"עד היום גרבוז לא מוכן לוותר על המשקפיים הציניים שלו בעת הצפייה בסרטים הערביים (הוא מכנה אותם "תפוחי האדמה של הקולנוע", כלומר לא רואה בהם אמנות אלא בידור בלבד – ע"מ)", טוען ביזאווי. "אשתו דווקא עברה תהליך בנוגע לסרטים. במרחק 30 שנה היא מבינה שפספסה שם משהו ומודה שהיום הייתה מביטה בהם אחרת".

"סרט ערבית"
"סרט ערבית"

את הסרט מלווה קבוצה של נשים מזרחיות מבוגרות שמכירות בעל פה כל שורה בסרטים הערביים, שרות את השירים עם השחקנים ובוכות יחד בסצנות המרגשות. הטלוויזיה הישראלית של ימינו מציעה איזשהו תחליף עבורן? 

"עד היום מוצג סרט ערבי מדי שישי אחרי הצהריים בערוץ 33. אחרי שהכבלים נכנסו לחיינו הטלוויזיה הערבית עברה לערוץ 33 והשאירה את ערוץ 1 בעברית בלבד. לגבי הנשים, הן בכלל פלסטיניות מרמלה ולא יהודיות מזרחיות".

למה לא ציינתם את זה בסרט?

"כי זה יפה שהצופה לא יודע את זה, שהוא לא מבדיל בין יהודיות לפלסטיניות, זו נקודה למחשבה. מעבר לזה, יש עוד הרבה אנשים בישראל עם אהבה גדולה לסרטים הערביים. חשוב להבין שהאנשים שהגיעו לישראל ממדינות ערב, כמו מצרים למשל, באו עם מטען תרבותי עשיר מאוד – הן ערבי והן מערבי. לכן כשאני שומע שמישהו אשכנזי מתייחס לאנשים האלה כפרימיטיבים זה לא מעציב אותי, אלא מצחיק אותי. למזרחים רבים היה למעשה הרבה יותר מטען תרבותי מאשר לחלק מהאשכנזים".

סרט ערבית יוקרן במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד, חמישי 19:00